דוסטוייבסקי זה לא

אני בכלל הייתי בטוחה שאני אצליח להתחמק מארוחת החג הזו. אמרתי לאבא שאני עושה את החג אצל אמא, ולאמא אמרתי שאני עושה את החג אצל אבא, ולעצמי אמרתי שעל גופתי המתה, הגוססת, הנרקבת אני עושה את אותה הטעות שעשיתי כל כך הרבה שנים ברצף. 

התרפקתי על המיטה, וכמו שאמרתי, הייתי בטוחה שאצליח להתחמק מארוחת החג הזו. העפתי מעליי את הנעליים, הורדתי את חולצת הלוגו של המסעדה, פתחתי את החזיה, ושכבתי עם הפנים מופנות מטה. החזה שלי נלחץ אל המזרן, והרוח הקרירה החיפאית נמסה אל תוך הצמרמורות שעל העור שלי. היא נמסה כמו האצבעות שלי אל תוך השדיים שלה, כמו הלשון שלה אל תוך הצוואר שלי, כמו הרגל שלה על הפרצוף שלי וחשבתי על הכפתור המתפקע של האישה הלא יפה שהגשתי לה קפה הפוך על בסיס מים עם הרבה קצף היום, וכמה זה החמיא לה. כמעט ששכחתי שהאף שלה גדול מדי, שהעיניים שלה צמודות מדי אחת לשניה, שהאוזניים לא פרופורציונאליות לפרצוף ושהיא חייבת להחליף שמפו. 

היא לבשה חצאית עיפרון, והיא אספה את יריכייה הדקות אחת לשניה במין ישיבה רשמית, אישוניה העכבריים רצו מצד לצד בעודה עובדת על מסמכים בתיק רשמי כל שהוא. בזמן שסקרתי את בית הקפה חשבתי לעצמי שבטח קוראים לה רונה או שרונה, או כל שם-רגע-אחרון של הורים שבכלל ציפו לבן. 

חוץ ממנה ישבו במסעדה זוג יונים שמביט אחד בשני במבט נוגה, בקינוח מבט משועמם, ובי מבט מתעלם. הם מאד מאוהבים והכל נמס סביבם. הכל נמס כמו הרוח אל תוך הצמרמורות שלי, הלשון שלה לתוך הצוואר שלי, הרגל שלה על הפרצוף שלי. הרגל של שרונה. 

היא נקשה בעקביה על רצפת הפרקט בחוסר סבלנות. "סליחה? סליחה, מלצרית?", שמעתי את קולה הצורמני באוזני כאשר אני מטפלת בבקשותיהם של עוץ לי וגוץ לי בשולחן ליד. "כן, אני כבר איתך." 

הכנסתי את הפנקס הלבן אל תוך הכיס השחור בסינר, חייכתי חיוך גדול, ואמרתי "איך אפשר לעזור לך?", 

"אני רוצה חשבון ועכשיו." 

היא לא נראתה לי טיפוס של סמול טוק או שמעריך נימוס, אז מהרתי את הקופה והבאתי לה את החשבון בתוך קופסאת עץ. "מה זה השטויות האלה? זה מגוחך. אי אפשר היום לקבל פשוט חשבון? פשוט קפה? את רוצה להגיד לי שאת צריכה גימיק בשביל להביא לי את החשבון שלי? זה מה שקורה היום? זה כל מה שלא בסדר בעולם". 

ואני עמדתי שם, בזמן שהיא בנאום הזעם שלה המשיכה לדבר על התרבות המערבית, ותרבות הקפה, ואולי זרקה שם משהו כמו ההבדל חג החירות ועידן העבדות וחייכתי עד שכאבו לי הלחיים ומבחינתי שיכאבו, ואולי ינשרו אל תוך רצפת הפרקט הזו והיא תדרך עליהן בעקבים הקטנים והדקים שלה והעיניים העכבריות שלה יסתכלו דרכן והיא בכלל לא תשים לב שאני עומדת שם ומחייכת וכבר מזמן נפלו לי על הלחיים. 

לא עברה דקה והיא רוקנה את ארנקה ואני חזרתי אל הקופה. כשחזרתי היא כבר לא הייתה. השאירה טיפ נדיב על השולחן והסתלקה כשהיא משאירה אחרי שובל של צליליה המתוקים של עקביה אל הפרקט, והן נמסו באוזניי כמו העקבים שלה על הלחיים שנפלו לי. 

כשניגבתי את השולחן ברישול כמו שכל מלצרית עייפה הייתה עושה, ניגבתי את השאריות להיותה כאן. ובמחי יד סילקתי את סימני הליפסטיק שלה על שולי כוס הקפה, את פירורי העוגיות שנשרו מתוך שפתיה הלחוצות,

וכשטיטאתי את שאריות הלחיים שנפלו לי, חייכתי. 

מכאן לשם, אחותי יושבת עליי, אמא שלי צועקת עליי, אבא שלי מסמס בזעם, וסבתא עצובה. אז אני מתקלחת, מתלבשת וממלמלת, אבל בכלל הייתי בטוחה שאצליח להתחמק מארוחת הערב הזו. בדרך אל העיר הקטנה בה גדלתי, בהיתי בדינמיקת הנהגים בתחנה המרכזית.

אוטובוס קו שבעים ושקר כלשהוא נעצר בצד הדרך כשהוא גורם לכל שאר האוטובוסים להאט בפניה, והנהג יוצא ממנו בנונשלנטיות כשהחולצה הכחולה פתוחה בשניים שלושה יותר מדי כפתורים וחושפת שיער חזה ושרשרת חי. הוא הוציא קופסאת פלמאל, למעשה, אני לא יודעת איזו קופסא, אבל לצורך העניין נגיד והוציא פאלפמאל. ועישן אותה באיטיות, חצי סיגריה אחר כך הוא נעלם לשנייה מאחורי האוטובוס נסתר מן העין, וכל מה שיכלתי לראות הוא את קצה השרוול של החולצה הכחולה, ואני דמיינתי אותו, שבטח קוראים לו אורן או נועם, או כל שם של הורים שציפו לבן שלא יהיה נהג אוטובוס, מכניס את היד אל תוך המכנסיים השחורים המחוייטים ונוגע בעצמו מתחת לתחתונים, והוא חולם ומפנטז ומתעצבן על כל מיני שרונות למינהם שביקשו ממנו כרטיס ועכשיו והרטיטו לו את הלב והעמידו לו את הזין וכל מה שהוא נשאר איתו עכשיו זה ליפסטיק על שולי כוס או פירורי עוגיות שנשרו מהשפתיים הלחוצות שלה.

ארוחת החג עברה ללא אירועים חריגים, 

חג שמח.