אני חושבת על רודוס לפעמים. מנסה שלא לשקוע בזה יותר מדיי. חושבת על הימים שטופי השמש, תחושת החופש, האושר הממלא כל תא ונים בגוף. זה צובט לי את הלב. חזק. לפעמים אני עסוקה במשהו אחר, באירועים אחרים, בדברים שממלאים את חיינו ואת המציאות האמיתית שלי, ולא זוכרת את הימים ההם. אבל האמת היא, שלא אשכח אותם לעולם. חשתי אושר, ושילמתי עליו בהרבה בלאגן וכאב. עכשיו אני אחרי, אחרי שעפתי והתרסקתי ושברתי ושילמתי ואספתי את השברים (ולא רק את שלי) -- ועדיין, לא אוכל לשכוח.
זה מצחיק. אף פעם איננו יכולים לדעת כיצד חוויה מסויימת תשפיע עלינו, איזה מקום היא תמצא בליבנו. חופשות סתמיות שאני בקושי זוכרת, וחופשה אחת פה קרוב, שהפכה את עולמי.
אנשים מקעקעים את עצמם. סימני החיים, ציוני הדרך. אם מישהו יכול היה לראות את הלב שלי היה מוצא כמה קעקועים חזקים מאוד, אינני בטוחה אפילו איזו צורה יש להם. השנים הרגועות עוברות מבלי להשאיר סימנים, והדקות המשוגעות מותירות זיכרונות, צלקות שממשיכות לצרוב בכל עונה קרה. וחמה. וגשומה. ושמשית. ועצובה. ושמחה. וריקה. ומלאה. ולא מלאה מספיק. והרי זה אף פעם לא מלא מספיק לאורך זמן. כל הנחלים זורמים לים ועדיין ---
ועכשיו, לראשונה בחיי, שאני באמת רוצה לעשות קעקוע. לסמל תקופה שעפתי, את הלב שלי שיש לו יכולת להמריא, להזכיר לעצמי שאני צריכה להרגיש חופשיה ומאושרת תמיד. ואולי.. זה רק יעשה נזק גדול יותר? הרי הסמל הזה מעלה כל כך הרבה קונוטציות מסוכנות עבורי, הרי מה שאני זקוקה לו אלו השורשים!! הכנפיים יצמחו תמיד, בכל מקום שתהיה להן הזדמנות. כמו ראש או זרוע של מפלצת מיתולוגית, מקצצים אחת ומיד צומחת תחתה חדשה. ואני, לא רוצה לצרוב את החתך, לכבות בכח את האש שמציתה את עצמה, לא מוכנה לוותר על החלק הזה שבי, ומצד שני יודעת שהוא מסב נזק לחיי, לזוגיות שלי, לעתיד שלי. שהוא עשוי לחסל כל פיסה טובה ולפגוע בלבבות חפים מפשע. אם כך אולי, יהיה הקעקוע סימן בבשר שלא יישכח, להזכיר גם את הסוף, את מה שקורה כשהראש מסתובב כל כך חזק שכמעט ואין לו לאן לחזור.
כמו משוגעת, כמו שד ומלאך. הקונפליקט הנצחי של בני האדם. איזהו חזק הגובר על יצרו, או- הדרך היחידה להתמודד עם פיתוי היא להיכנע לו. לפעמים מרגישה שעליי לקשור את עיני, לסתום את אוזני, ולכל מקרה גם לאזוק את ידי... ולו רק שלא תישאר פירצה! אבל הלב, הלב תמיד ימצא, ויזכור, וירצה. ואותו אי אפשר לקשור.
אין מה לומר עוד שלא נאמר. נותר רק לנשוך את השפה חזק, להמשיך לתפקד למרות הרגשות המשתוללים, ולחכות שאתבגר.
הלוואי שאמצא איזון.
