זה התחיל בגיל 17, יום אחד פשוט הפסקתי לחלום, אני זוכר את זה כאילו זה קרה היום, לילה שטוף זיעה שהסתיים בפלאשבק מלחיץ.
לא כל כך הבנתי, לא רציתי להבין אז בעיקר הדחקתי, מכבס את המצעים לפני שכולם היו מתעוררים ובעיקר מתמודד לבד.
ואז זה קרה, ממש פה, הכרנו פה לפני קצת יותר מעשור , דבר הוביל לדבר ובסופו של דבר טסתי להודו, ברחתי, כשחזרתי , התחילו הלילות האלה, שכל הטראומות מגיעות ביחד, היא, הסירנות, הריחות, הכל ביחד וכל דבר לחוד.
הפעם זה היה שונה, הכל היה שונה והרגשתי שזה כבר גדול עליי, הפחד מנשים והפחד מבני אדם הכריע והבנתי שאני צריך עזרה וגם עשיתי את זה, התחלתי ללכת למטפלת שעשתה לי רק טוב, אני בסדר וזה הרבה בזכותה.
במהלך השנים חשבתי הרבה אם לכתוב פה, אם לדבר עליה, אם לדבר על ואת הטראומות שלי, היו פה שהגיבו בצורה כזו שרק גרמה לי להתרחק מפה עוד יותר.
וגם היום אחרי כל השנים, על אף שהכרתי כאן גם נשים מדהימות, קשה לי לתקשר את זה, לדבר על זה, להסביר למה אני עדיין מפחד לפעמים.
אני בכלל לא בטוח שאשאיר את הקטע הזה, אבל רציתי רגע לשחרר, לקראת עוד לילה, שאני חושב שאתעורר בו לקצת מאותו דבר.
יודע שלכל אחת יש את שק הטראומות שלה, הפוסט הזה, הוא שלי.
