עשר שנים. עשר שנים עברו מאז הפעם הראשונה שהכרנו, את היית את ואני אני.
מעולם לא חשבתי שנדבר, אפילו לא הייתי מעוניין בך, אבל את תמיד ידעת להכיל ולהוות מקום מפלט גם עוד לפני.
תמיד אזכור את הפעם הראשונה, הרי איך אפשר לשכוח אותה?
היה זה יום רגיל באמצע השבוע, לא ידעתי שבאותו היום הרבה הולך להשתנות. גם בי. גם בך.
נפגשנו בלילה, 05:00 אם להיות מדוייק. לא ידעתי איפה להתחיל, באמת שלא.
זוכר שישבתי מולך ניסיתי לדבר, ניסיתי לספר ניסיתי לפתוח את כל מה שעבר עלי אבל פשוט לא ידעתי מאיפה להתחיל.
אז התחלתי לזרוק. זרקתיי עלייך את הכל, את כל החרא שעברתי ביום ההוא, את כל מה שראיתי שם, ללא ספק אחד מהמראות הקשים שראיתי כל חיי. את לעומת זאת עברת עוד יום רגיל במגירה. לא ידעת שמאותו יום את הולכת לספוג, לספוג הרבה. בטח שלא חשבת שממגירה תעברי לפתע לישון איתי במיטה, עדיין זוכר את אותו רצף לילות ללא שינה.
אז לקחי את העט, וכתבתי בך חזק, כל כך חזק שזה אפילו עבר דרך כמה דפים. כותב ובוכה ובוכה וכותב ועוצר וממשיך וזורק אותך על הקיר וזורק אותך לפח ולא מבין. בעיקר לא מבין. ילד מבולבל שפעם ראשונה פורק הכל.
על הדף.
מהרגע הראשון ראיתי שכואב לך, כואב לך אבל את לא אומרת מילה, רק מבקשת עוד, יודעת שזה עושה לי טוב. אחרי שעתיים לערך כבר היית חצי מלאה, קצת רטובה(מדמעות כמובן...) ושקטה. יש בך סוג של שקט כזה, שקט שאי אפשר באמת להסביר.שקט שמוביל לשקט.
מאז אותו יום כבר נוספו לך כמה אחיות, אבל אותך, לעולם לא אשכח, אול כי את היית הראשונה שלי, היחידה שבאמת ידעה לספוג את כל מה שעבר עליי בתקופה ההיא. שחיכתה כל כך הרבה שנים עד לרגע הנכון.
הרבה פעמים קרה שלא הצלחת להבין מה אני רוצה או למה לא דיברנו כל כך הרבה זמן, למה החזרתי אותך למגירה קבורה תחת ערימת ספרים, בודדה. עדיין לא מצאתי את התשובה לזה. אולי כי אני מפחד ממך? אולי כי אני לא רוצה להיזכר במה שהיה בינינו.
אז שתדעי, אף פעם לא אשכח אותך, את פתחת בפניי עולם ומלואו.
תודה מחברת.
שלך תמיד,
ת.
