הגשתי לה אותו על מגש. רציתי שחלק ממנו יהיה שלה...
הכל התחיל לפני כמה שנים, תחילה היא הייתה עוד תמונה בטינדר, החלטתי שאת עוברת ימינה.
זמן מה שלא נפגשנו, רק שוחחנו ארוכות בטלפון, אני בשטח אי שם ליד עזה, היא במיטתה מתעוררות לעיתים מקולם הצורם של האזעקות.
אני יצאתי לאפטר והיא באה אליי, התחבקנו ארוכות באותו הלילה, את ואני, אני ואת.הלילה הראשון שלנו יחד.
מאז הרוב כבר רשום לו אי שם בדפי ההיסטוריה.
הכרתי אותה, לא כמו היכרות שטחית הדומה לפגישה אחת בבית קפה או משהו כזה, באמת הכרתי אותה.
הכרתי את העיניים שלה, את עיוותי פרצופה כשאינה מרוצה, את מגע גופה, החם והקר, את נימת הטון שלה, את כל הדברים הרעים בה ואת כל הדברים הטובים.הכרתי אותה כמעט כמו שאני מכיר את עצמי.
אני רוצה להאמין שכך גם הכירה אותי...
לא קל היה לי להגיש לה אותו, הרי יש שיגידו שהוא האיבר החשוב ביותר בגוף! אבל כך היה, הגשתי לה אותו.
הלב שלי, נתתי לה חתיכה ממנו, עכשיו הוא גם שלה...
התאהבתי בה ואהבתי אותה כמו שלעולם לא חשבתי שאוהב, אך זה קרה.
יום אחד קמתי בבוקר, היא אמרה שהיא באה. "אני רוצה שנדבר". כן, אותו משפט שכולנו יודעים שלרוב לא מבשר טובות.
הגעת, התיישבת לידי,הסתכלת לתוך עיניי והתחלת לדבר, לך אלה היו מילים, בתוכי הרגשתי שהתחלת לדקור אותו! דקרת ודקרת ודקרת ודקרת וסובבת את הסכין. לקחת אותו והטחת אותו ברצפה. הלב שלי, שהיה שלם שהוא היה גם שלך, שבור עכשיו...
ברור לי שגם ליבה לא נשאר שלם, אך זה היה ב"אשמתה".
עכשיו, זמן מה אחריי, הבנתי...ברי צדק.
לב שבור, הוא לב שלם.