אני נזכר לעיתים בהודו... המקום בו טיילתי זמן מה, המקום בו הבנתי.
טסתי לבד, בדרכי פגשתי כל כך הרבה סיפורים מעניינים , גם אנשים מעניינים היו.
אני אוהב את הלבד שלי, הלבד שם היה כל כך אבסולוטי, רחוק שנות אור מהלבד אותו הכרתי.
ישבתי שעות על גבי ימים על גבי לילות, ישבתי לבד, לא הצלחתי להבין מה זאת ההרגשה הזאת, אז הייתי נושם עמוק, לוקח עוד שאכטה ומתבונן.
לא לקח לי יותר מדי זמן,הבנתי!
חופש
חופשי לעשות מה שבא לי, חופשי לקום בבוקר, חופשי לשכב עם זאת, חופשי לבכות לזאת, חופשי לעשן, חופשי לצלול לעומקי עצמי, חופשי לכתוב, חופשי לנגן, חופשי לעשות כל העולה ברוחי. פשוט ח ו פ ש.
כיף להיזכר בתקופה ההיא, במיוחד כשאני יודע כמה רחוק החופש ההוא,החופש המוחלט... מהחופש הנוכחי.
אני מתגעגע אליו, אל החופש המוחלט, משתדל להתנתק מהציווליזציה השואבת הזאת, לסוע לים, להתהלך יחף ביער, לנוח פה או שם או בכלל כאן. לא לחשוב על השיט הזה שהולך פה, ש"הצלחה" נמדדת לרוב על פי מצב העו"ש, המקצוע, המשפחה, ההשכלה, הנכסים וכו'...
אז לפעמים אני תוהה, למי אכפת?!
הרי ישנם כל כך הרבה שבילים, כל כך הרבה צמתים, כל כך הרבה "הצלחה"… לא בהכרח הצלחה מהסוג המעצבן שמגדירה ה"חברה". הצלחה אמיתית.אז הודו נמצאת אי שם בתאי הזכרון, מדי פעם חוזרת, מדי פעם הולכת, אבל תמיד שם.
כיף להיזכר, כיף לפעמים לשכוח,
איך אפשר להגדיר בכלל חופש?
