היום הייתה לי שיחה ארוכה עם נשלטת מהקהילה.
על הנייר היא חורגת כמעט מכל הגבולות שהצבתי לעצמי.
נשואה.
מעשנת.
חצופה ברמה שלפעמים נראית כמעט מתריסה.
כל זה יחד היה אמור להדליק לי נורה אדומה ולגרום לי לסיים את השיחה די מהר ולהמשיך הלאה.
אבל הפעם בחרתי לא להקשיב לאינסטינקט הראשוני.
נשארתי.
הקשבתי.
התעניינתי.
שאלתי.
גיליתי.
ואני שמח שעשיתי את זה.
כי מאחורי כל סעיף ברשימת ה"לא מתאים" יש בן אדם. מאחורי כל דגל אדום לכאורה יש סיפור. לפעמים יש כאב, לפעמים ניסיון חיים, ולפעמים פשוט אדם שלא נכנס לתבנית שבנינו לעצמנו מראש.
לא, אני לא אומר שצריך לוותר על גבולות.
לא, אני גם לא אומר שכל חיבור חייב להפוך לקשר.
אבל השיחה הזאת הזכירה לי כמה רושם ראשוני, במיוחד כזה שמבוסס על נתונים יבשים, עלול להיות מטעה.
קל מאוד לפסול אנשים לפי רשימת קריטריונים. הרבה יותר קשה לעצור רגע, להקשיב, ולנסות להבין מי באמת עומד מולך.
בשיחה אחת גיליתי אישה חכמה, אינטליגנטית, רגישה, דעתנית, עם יכולת לנהל שיחה עמוקה ועם לא מעט תובנות על החיים ועל העולם שלנו.
והאמת?
אם הייתי מקשיב רק לסימני האזהרה הראשונים, כנראה שלא הייתי מגלה את זה לעולם.
אולי אחת הטעויות הגדולות שלנו היא שאנחנו מחפשים התאמה עוד לפני שאנחנו מחפשים היכרות.
אנחנו ממהרים להחליט מי מתאים לנו ומי לא, עוד לפני שנתנו לעצמנו הזדמנות לפגוש את האדם שמאחורי הנתונים.
לפעמים צריך לתת לעצמנו עוד כמה דקות. עוד כמה שאלות. עוד קצת מקום.
לא כדי לשנות את הגבולות שלנו.
אלא כדי לוודא שאנחנו לא מפספסים אדם מעניין, רק כי הכותרת שלו לא הייתה בדיוק מה שחיפשנו.
כי בסופו של דבר, אנשים הם הרבה יותר מרשימת הסעיפים שמופיעה בפרופיל.