בין שוט למצפן

נתקלתי לאחרונה בשני בלוגים שונים.
האחד של בחורה צעירה, והשני של גבר בוגר שולט.
מה שתפס אותי הוא ששניהם נכתבו ממש אחרי המפגש הראשון ביניהם.
קראתי את שניהם והרגשתי כאילו כל אחד מהם חזר מאותה פגישה עם סיפור אחר לגמרי.
אותה פגישה.
שני אנשים.
שתי חוויות שונות לחלוטין.
בבלוג שלה קראתי התרגשות, חרדה, ציפייה, שייכות. מישהי שמתארת איך פחדה לפני המפגש, איך לאט לאט דברים הפכו אמיתיים, ואיך עלתה בה תחושה של חיבור ומקום.
בבלוג שלו קראתי תיאור של אותה פגישה מזווית אחרת — בחורה צעירה, מלאת אנרגיה, קצת מגושמת, מבט מבחוץ, כמעט כמו תצפית, שמסכם את המפגש כהיכרות ראשונית ובדיקה.
אבל בתוך אותו בלוג, כבר אחרי מפגש ראשון, הופיע גם מבט שלו קדימה: הוא בוחן אותה בהמשך — כנשלטת שתשרת אותו ואת החברים שלו בזמן שהם יושבים וצופים במונדיאל.
ושם זה נעצר לי.
לא בגלל השליטה. לא בגלל השירות. זה תכלית עולם ה BDSM.
אלא בגלל הפער.
היא חזרה מהמפגש הראשון עם רגש, שייכות, ואולי אפילו התחלה של קשר.
הוא חזר ממנו עם תרחיש.
היא ראתה סמכות.
הוא כבר ראה תפקיד.
וכשקראתי את שניהם יחד, הרגשתי כאילו כל אחד מהם היה בסרט אחר לגמרי.
ושוב, אין בזה שום דבר פסול.
אבל אני לא בטוח שהם קוראים את אותה מפה.
כשאני קורא אותה, אני שומע רגש.
כשאני קורא אותו, אני שומע מבנה.
כשאני קורא אותה, אני שומע "מצאתי מישהו".
כשאני קורא אותו, אני שומע "משרתת בפוטנציה".
יכול להיות שאני טועה לחלוטין.
יכול להיות שאני פשוט קורא יותר מדי בין השורות.
אבל התחושה שנשארה לי היא של פער — לא רק במה שקרה במפגש, אלא באופן שבו כל אחד מהם מבין מה הוא מחפש בו.
והשאלה היחידה שנשארת פתוחה היא מי מהם יבין ראשון שהם לא חיפשו את אותו דבר.
כי כשאחד מגיע עם לב, והשני מגיע עם תוכנית…
(אתם מוזמנים להשלים את המשפט בתגובות....)