|
|
|
זמן.
חלק אינטגרלי מתוך חיים.
קוביות הקרח לא יודעות רחמים
גם אני לא.
בעצם
אף פעם לא.
גם שהבטתי להם
בלבן של העיניים
שהיו הופכות לשחורות ואטומות.
החוזה נחתם.
אני תמיד מספק את הסחורה.
..Time 2 play
.The game.
מתוך שני הזמרים הישראליים שאני מסוגל לשמוע, זה הראשון.
והמילים, יזהר.. המילים.
שאריות של לילה סגול
אחד
מתוך נצח של לילות שחורים
קשה לנגב ולהעלים מתוכי.
פרח קטן
בתוך ביצה עגומה של יגון
מכאוב
אובדן שפיות הדעת
מנסה באומץ להחזיק
בשלוש קרני השמש
החודרות
את סבך העשבים השוטים.
כשלא מחזיקים מספיק חזק
מתהפכים בסיבוב..
חוק פיסיקה, שנה א'.
מבוא.
בעולם מקביל.
במרחק נגיעה.
אחת.
אני מקווה שזה רק אצלי, התחושה הזו שהכל הפך בנאלי.
שידוע מראש מה תאמר זו, איזו תמונה תעלה ההיא, כמה "תושמד" יגיחו לאויר השחור וכמה סתימות יש במחשבה שאת מלכת העולם רק כי הגנים שלך גידלו לך ציציים שאת בכאילו תראי לעולם..
כמה עליבות במקום אחד.
תמיד סירבתי לרכב עם העדר.
מניח שלא אשתנה כעת.
אבל הסבלנות לבולשיט התקצרה.
מאד.
Ride with the mob
כי איתי זה לא יקרה..
לא בגילגול הזה וגם לא בזה שיבוא.
זה לא סוד גדול, במה אני עוסק, במתח, בעירנות, ביכולות הנדרשות במעבר מ-0 ל-100 קמ"ש..
ועדיין, בין לבין יש הבלחות של עונג, במיוחד כאלה שגורמות לי לצאת מחליפות, קירות בטון, מעליות מנגנות מזכוכית ופקקים שאינם נגמרים.
אז הצוות שלי ואני מוליכים קבוצה בימי מדבר.
DRAGON TEAM
תכירו.
10 שעות רכיבת שטח, טבע פראי, אבק ואבני חצץ עפות, קפה שחור עם גרגירי חול..
עונג קטן.
ימים ולילות חולפים מהר, ככה זה כשעסוקים.
ובכל זאת..
השיר הטוב הזה, אומר במשפט אחד את מה שפחדנים גדולים וצעקניים, שולטי הו-הא!, לא יאמרו לעולם, שחלילה לא יפול כבודם.
אז ככה, לפרצוף:
רוצה למות בזרועותייך.
בכל לילה.
וכעת 'זדיינו.
מוכן להשבע שזה רק ענין
של עייפות..
צילום אקראי חשף שיש על חומות ירושלים, בשעה מסויימת, רוח רפאים..
סופש נעים, ביצ'ס.
'זדיינו.
המסע התחיל בקינג דיויד והמשיך למסעדה נהדרת, מחנה יהודה.
נראה לי שאהנה במשימה הזו ודיאטה.. מחר כך 😎
ריזוטו פיטריות ולבבות פרגית עם פילה דניס צרוב, מנה ראשונה.
'זדיינו.
כשהבודי יוצא ל"חופשה" של 11 יום..
ההכנות בעיצומן.
להתנהג יפה.
תהיו טובים.
רעיון רע לרוץ ולעצור בחריקת בלמים.
לא טוב למערכות
לא יעיל
לא עושה משהו לנכון.
אותו זמר, משהו אחר
מאזינים
מבינים
או שלא..
תיזכורות הן דבר חזק.
ככה.
בלבד.
מדהים איך שיחה נכנסת למקומות הכי אישיים ופרטיים, ולמעט מאד בני אנוש אני מניח בידיהם את המפתח.
זה קורה מעט מאד.
נדיר מאד.
למדתי לשמור על הבשר החשוף בשיריון כבד ומעוטר.
ובאה זו, שתי מילים וחצי, התפשטה ונתנה מבט, ואני מוצא עצמי פותח את המנעולים הכבדים.
סעמק.
מה קורה כאן?!
לא יוצאת מהראש.
