|
|
|
אני צריך שתזוזי.
אניח לך טרק במפי, אשב על הכורסא שלי, וויסקי וסיגריה.
הורידי את בגדייך.
לאט, ביץ'.. לאט.
אל תיגעי בי
געי בך.
הזקיפי את הפטמות החצופות האלה, קרבי והרחיקי משפתי הכוס שלי, נענעי עצמך קרוב כדי שאוכל להריח אותך מוצתת, תשוקתך הופכת את האויר לריחני.
כשיגמר השיר תחזרי למחצלת שלך.
הצמידי את מצחך אליה, הניפי את ישבנך מפושק ופעור.
המתיני.
כשתיגמר הסיגריה אבוא אליך.
עליך.
התחת הזה שלי.
ישן וטוב.
לילה בדנג'.
מזמן לא ניגנתי כך והדרקונים, שעברו שידרוג, שאגו בתוך המוסיקה.. בתוך הזעקות של האמיצה שללא ספק הוכיחה שאינה תרנגולת יותר.
מתמוסס לתוך דום ספייס דרופ, לא בטוח שטוב או רע כעת.. תחושה שכמעט שכחתי איך היא מרגישה בעצמות.
הטלטלה הזו של high&low, מזכירה לי כמה געגוע יש לי לכאב המתוק בכתפיים, שנעו כמו זרועות של תחנת רוח.
מוקף באהבה, מחלק ממנה בעצמי, עונג של סופ"ש, ורק שינה טובה נותרה כדי להשלים את הכל.
וילדת יום הולדת מחייכת זר פרחים על ראשה.
עונג שבת.
תודה לך חברה שלי ותודה לכולם..
😎
התגעגעתן, זונות.
יודע.
לא כי ניחשתי, אני לא אוחז ביכולת נבואית.
פשוט אמרתן.
אז הנה.. תאוננו.
הזמן הזה שאני לא ליד
הופך את חייך
לקפיץ נמתח, נדרך.
את מטפטפת ומותירה נתיב
אי אפשר לטעות בריחך
ייחום קבוע.
וכשמגיע הרגע
ונוכחותי תמלא את חלל החדר
ואת אוויר ריאותיך
את תרעדי עקודה
ואז השוט שאת אוהבת..
ינגן.
ימים שכאלה.
עוד הפסקה לשיפוצים עצמיים.
'זדיינו.
יש צליל סופני
כשהמיזוודות כבר ארוזות
מונחות בסדר מופתי
בצמוד לדלת
חיילות נאמנות.
מטחי הכבוד נדמו
הידיים המצדיעות
מורדות אט
הקהל עוזב בדממה.
כעת זמן למשקפי השמש
שיריון פלדה
ותנו לחצוצרות לומר
את שלהן.
למילים יש כוח
יותר מלכל שוט שיוצר
כולל הבני זונות המשועממים
שבתיק שלי.
החלק הקל הוא להפוך מישהו
לרוצח.
האתגר האמיתי הוא להשאירו..
אנושי.
זה כמו כמו לכוון אקדח
מתחת לסנטר
וללחוץ על ההדק.
לפעמים אדם זוכה להביט בצלקות הפנימיות שלו. להכניס אצבע אחת פנימה, ללטף.
כמו אקדח בתוך הראש.
עיסה של מוח ועצמות, רקמות אנושיות מתערבבות לאחר בום אחד ומכריע.
אצבע שליטפה צלקות מלטפת הדק מתכת קר.
לפעמים, אין בכך רע.
כשאתה יורה אותה לתוכך, היא גורמת לאותן תופעות בדיוק.
האקדח מונח על השולחן, קובית קרח צפה בכוס ויסקי, סיגר מעלה ניחוח מונח במאפרה, הכדור מביט בך ואתה בו, מנקה אותו בחרדת קודש, פיסת בד נקיה מסירה ממנו גרגיר אבק בלתי נראה.
יש שיקראו לזה לאבד עצמך לדעת.
אני קורא לזה אהבה.
יריתי לעצמי בראש.
ופיספסתי.
כך מכרתי את נשמתי.
הגוף הזה שנח על גופי
לקח ממני כל רצון
ללכת למקום אחר.
מתכדררת בשקע הכתף
העצומה שלי
נשימותיך שלוות כעת
עינייך נעצמו
מזמן.
כף היד הקטנה שלך
חופנת את מוחי
לא נעה
רק נאחזת בקרנות מזבח
התאווה שלך.
את מרחפת בענן קטן סגול
וטוב לך
שקט ורגוע
בטוח.
כל כך רציתי
לקחת אותך לטיול בין העננים
מסלול קדוש
בין גיהנום
לגן עדן..
בין כאב לבין עונג
ובדרך לא היססתי
למכור את נשמתי
להפקיד
את ההכלה שלי
בשתי כפות ידייך
בתוכך.
רציתי..
ואיבדתי הכל.
גוף בלי נשמה.
ריק.
מרוקן.
ריק.
בוקר שכזה.
כמה כוח יש למילים שהן מתחברות בליריות מהממת.
אין קרע בכנפיים האלה
שיכול לעצור מעוף של דרקון.
ככה זה.
