"אני אוהבת את הכאב שלך."
לכאורה משפט בעל משמעות אחת, כזו שמספרת שתאוותה לכאב מידיי גדולה עד למילה אהבה.
מילה מסובכת בפני עצמה.
שמעתי את המשפט הזה בווריאציות שונות לאורך השנים, תיקתוק אורלוגין עתיק ומאובק שכמוני.. שמעתי שוב ושוב את הכמיהה.
ופעם אחת, לאחר לילה כבד של מרלו אדום, שהחל בבקבוק ראשון ועבר לשני, שום דבר שמחובר לשוט, לאזיק, לדילדו של חצי מטר, לילה של בגדים ועירום מלא, נתתי לכאביי במה.
הכל נשפך ממני, דם של אחים, תלוליות עפר טריות, אבנים קרות ובוהקות עם כיתוב שקוע בשחור, ליטוף צלקות שעל גופי, דמעות כבדות ורותחות, אח שנשאר צעיר לנצח, נשמה מרוסקת..
הסשן הקשוח בחיי.
שלי.
והיום, כשראיתי את האב השכול בוכה ליד קבר בנו לאחר שביזו את זכרו..
הכל חזר בבת אחת.
ובאותו לילה היא שתקה.
ובאותו לילה היא היתה משותקת מעוצמת הרגע.
ובאותו לילה היא פשטה חולצתה והצמידה את ראשי לשדיה הבוערים.
ובאותו לילה,
היא שמרה עלי, שלא אאבד את שארית האנושיות, המעט שעוד נותרה בי.
באותו לילה אדום..