ריח של מדים באויר.
אחד הזכרונות שלא מרפים בשעות הלילה השקטות טמון בריח המדים הכבד.
ולמרות שלמעט מדי א', מחזה נדיר לכשעצמו, מעולם לא לבשתי משהו סטנדרטי באותם ימים.. ועדיין, תמיד היה הריח.
לאורך השנים, תמיד, בכניסה לבית, בארון המעילים, שכב הקיטבג קרב, הבגדים, הציוד היעודי, בכספת מאחורי הדופן הכפולה, ניצב מה שצריך להיות נעול.
פעם בשבועיים, פריסה, ניקוי, קיפול, שימון, פריקה, טעינה וחוזר חלילה.. עד שהגיע הרגע של המערכת להודות ולשחרר.
חלפו מאז שנים.
והלילה, סרט בחצי עין, מונולוג קצר בהתחלה, שורות בודדות בסיום.. והריח.
"מה מצפה עכשיו לחייל
שליבו נתלש מקירבו?
כשמפלצת הקרב נועצת טפריה
והנשמה מפליגה לפסק זמן ניצחי
המחיר האכזר של ההשרדות
היא הזיקנה.
לאן הולך אדם ללא משימה,
כשזעקות הקרב מפסיקות להשמע
והאמיצים של אז קבורים כולם?
המלחמה החדשה של הלוחם היא התשה.
איזו תקווה יוקיר הלוחם הלאה?
לשרוד קרב חדש, או למות?
אחי, כשאתה מרים את המגן שלך,
כך גם אני.
כשאתה מסתער על האויב,
כך גם אני.
ואם המוות מחכה לנו בשובנו הביתה
תנו לי למות בחיוך לצידכם..
כי אנחנו משפחה."
( דקלן מק'רגור)
זר לא יבין.