לפני 4 שנים. 6 בספטמבר 2020 בשעה 18:12
יש טעם אחר ליום הזה, פעם בשבועיים, כשמניח בחרדת קודש את כל הנשק וחלקיו, על השולחן שעטוי במגבת.
כל נגיעה מיקרית בשפתיים שולחת טעם של זעזוע לתאי המוח, שלא מכירים את רסיסי הטעם, למרות שריח השמן וכלי הניקוי אינו זר כבר שנים רבות.
לוקח כל חלק לאט, מלטף בפלנלית רכה, מורח בקצה האצבע מעט שמן ומחליק כמעט בקדושה כל מילימטר, כל בליטה, כל שקע וחור.
מרכיב.
משקשק.
דורך.
נוקר.
יש רק תחושה אחת מקבילה ביקום הזה.
יש רק מקום אחד שמכניס אותי לריכוז שכזה.
השניה הזו, שהדום-ספייס מכה בי, לאחר ששאגתי את שאגת הדרקון שהזריע.
מוכן למלחמה.
