הצעידה הזו בחושך מחדדת את כל החושים.
שקט של לילה.
רחובות שהלכו לישון מזמן ורק מסכי טלויזיה שנשארו דלוקים, מרצדים.
רוקדים.
אני מזמן לא ישן.
הלילה הופך בכל לילה נוסף, לחבר, כזה שיושב איתך בשקט, לא ממש מדבר, לא מספר לך את הסיפור של אתמול, שיודפס בעיתון מחר.
יש כאן שיח חירשים, אנו עתיקים כמו אני והצל שלי, רק שהוא גדל והתארך, אני..לא ממש.
אף אחד לא מינה אותי לשופט,
לא שלי ובטח לא שלך.
המילים שלי יעידו במקומי על רע וטוב, ומה שבינהם.
הכוס הזו מסרבת להגמר, ממש כמו אובדן ההכרה שלי, אובדן של עייפות, מותשות.
אף אחד לא מבין שבכוס הזו עם שתי הקוביות, זה בכלל מיץ תפוחים ולא אלכוהול מזוקק.. אלכוהול מזמן לא מהווה פיתרון, אף פעם לא היה.
הדלקתי סיגריה אחרונה.
אין בי כוח לכעוס, אין בי כוח לסלוח.
יש האומרים שמחילה היא מעלה אלוהית, ואני רחוק מאותה אלוהות מרחק ים ורקיע, מעולם לא התקרבתי.
אני חושב שזה מעבר לכל יכולת שלי.
ויש לי לא מעט.
ה- Body.
תחנה אחרונה.
ומחר יום חדש.
מתפלל לאלי הבדסמ שיתנו לי לשמור על המילה שנתתי.
זו שניתנה ברחובות נפשי החוטאת בכוונה טובה.
זמן של לילה.
באתי לעצמי.
שוב.
