צלקות זה סקסי.
בסדר..
אני משוחד.
יש עלי קילומטראז' מהן שאפילו המנווטת ההיא, רחלי מה-WAZE היתה ניגשת לפינה להתבייש.
אי אפשר למנות את מספר הפעמים שמיון בבתי חולים פגשו אותי, כמו בבית כנסת, יש לי כסא קבוע בכל אחד מהם.
הרומן הזה החל כשגיליתי שסוסי הברזל הרועמים, מחרמנים כל מילימטר ממני, שלהי 82' כזה..
זה המשיך עם קליעים, סכינים, כלי משחית שונים, בכל זאת, הרי בחרתי לחיות על הפס הזה.
פרנסה שכזו.
אני למוד כאב.
למדתי לחבק אותו באהבה.
בתחילת השנה החלטתי לבצע שיפוץ לעצמי.
ימי הקורונה גררו את לוחות הזמנים וטרם הסתיים המהלך כולו.
אתמול מצאתי עצמי על כיסא במרפאה, פה פתוח ורופא אחד חביב שמשייף לי עצם בלסת.
מיותר לציין שיריתי בו במחשבה במשך 90 דקות?
כנראה שכן.
אז מדוע השיתוף?
אתמול הביא איתו אסיסטנטית חדשה ולא תשכנעו אותי.. היה לה קולר בדסמי ברור.
לא משנה כמה חומרי הרדמה ביזבז עלי, המבט שלי נתקע שם.
הוא סיים.
חילק הוראות ויצא.
היא התקרבה מחייכת, אמרה בצער שאסבול כמה ימים אבל מאחר וזיהתה את הקעקוע על הזרוע, לחשה שראתה אותו כאן בבלוג, היא יודעת.
שדרקונים, חיים לנצח.
אז אין נשיקות.
הפה נפוח.
דרקון שיחלים.
זו צלקת שלא יראו.
