לפני 4 שנים. 15 באוקטובר 2020 בשעה 10:57
כוחו של הלילה.
0:3:00 של אמצע הלילה והכאב מכה בי כמו תופי מלחמה, מסרב לשנות קצב.
השקט מסביב ורוחות הלילה בתחילת הסתיו עוברות דרכי, המקום גבוה, החלון הפתוח נע בחרישות, משמיע רחש ליווי לתופים שבפנים.
אני מנהל שיח עם עצמי.
תהליך הפקת לקחים שלעולם איני לומד ממנו, אלף שנות דרקון לא ישנו DNA של מישהו, גם אם הוא מחדד עצמו ומזקק את הדברים לעוצמת חיבה, אהבה, שנאה ואכזבה, מושגי יסוד חצי אנושיים.
מצד אחד אני מוחמא.
לא כל אחת מרגישה צורך ומרחב נוח להכנס מתחת למעטפת הכנפיים הגדולות.
מצד שני אני כועס.
יש מחיר לשהייה מתחת לכנפיים העתיקות.
מצד שלישי אני מבין.
זיקוק הניצחונות תמיד נמצא ביחס הפוך לכמות הכישלונות וצריך הרבה מהם כדי להבין ניצחון אחד.
לוקח עוד פרקוסט.
לכאב הזה יש יכולת מופלאה לבדוק את הגבולות שלי.
אני רק לא בטוח מה כואב יותר.
