זה תמיד אותו ריקוד.
בואו, נדבר על העדפות.
טעמים הם עניין אישי תמיד, יש שאוהבים חזה גדול/קטן, אגן רחב/צר, בלונד/ברונט, גבוהות/נמוכות והרשימה עוד ארוכה.
אני אוהב אותן בלתי נשברות.
מעדיף אותן קשוחות, בלתי מתפשרות, רק כדי לגלות שהפלדה הופכת לשלולית במיצמוץ אחד, הוראה קצרה, לחישה.
אם קיים הרגע בו המוח מתפוצץ לי באנרגיות בלתי נמדדות, זה הרגע.
הרגע בו זקיפות הקומה הופכת לתנוחת המשולש- מזרן, ראש וכתפיים מעוכים אליו, תחת מורם גבוה ומפושק עד קצה היכולת והגניחה הקטנה הראשונה לפני הייללות.
אין תחליף לשניה הזו בו אצבע עבה ובלתי מתפשרת פוערת את חור העונג שלה, משמנת ומכינה את המנה העיקרית.
אין.
אין דומה לזה.
ככל שאת דעתנית יותר, כך ההנאה שלי מתעצמת.
ניצחון הרוח.
כיבוש המקום ללא שום יריה.
שליטה.
ואז לרכב אותה, אילוף הסייחה.
מעניין לי כמו שלג אשתקד כמה תארים יש ואין לך, כמה טייקונית את בעבודה, כמה עולות החליפות המחוייטות שלך.
צייתנות.
מסירות.
התמסרות.
ואם אין לך את אלה בתוכך כשאת באה, תחסכי את הדלק לשנינו.
ובסוף, כשהזרעת התחת שלך תסתיים, תקפידי על אמירת תודה.
כמו כלבה טובה.
ככה פשוט.
