לפני שנתיים. 20 באוגוסט 2021 בשעה 8:39
אני לא חובב חפירות קלאסיות.
זה תמיד נשמע לי כמו רחוב של נגריות שהחלו בעמל היום בהכנת רהיטים משעממים לאנשים משעממים עוד יותר.
לפעמים יש נקודות אור בתוך חשיכה.
רימיקס לחיים עם פתיחים דרמטיים, בטהובן היה בדסמי כנראה, טרם היינו בתיכנון להגיע לעולם המזויין הזה.
זה כמו ליפול על נתח קצבים משובח, שבמקרה הונח בפינת תצוגת הבשר, אל מול שאר הבשר המפוזר בסדר מופתי ומציג חמוקיו בתצורת "קח אותי!" אבל לאחר שמוגש לצלחת יתגלה כנתח סתמי.
השכן ממול סיים את הסימפוניה שלו.
לילה לבן מואר באור אדמדם של פסים על בשר לבנבן.
החמישית של בטהובן ממשיכה.
הצלילים משחקים בתופסת עם הצללים, רגעי השיא עוד יגיעו.
את חייבת להיות נתח קצבים.
את חייבת להיות שיא.
בנעימה שלי את חייבת להיות.
הראשונה של הדרקון.
ואז..
הגראן פינאלה.