בוקר כזה.
בשם הטרנד של ימי השיבוש, ההתנגדות, הטירלול, אני מכריז על יום הבטלה.
מביט ממעמקי הפוך על השמיים דרך חלון מכוסה טיפות כבדות, דמעות של השמיים, מחליט שהכי בטוח מעל הכרית הרכה ומתחת לנוצות האווז העטופות בציפה שחורה.
יש משהו ממלא בתחושה הזו, לאחר מחצית שבוע דחוסה באירועים, אנשי כנסת, אנשי עסקים חנוטים בחליפות מהודקות, רשימה אין סופית של עניבות ונעלי עור מנצנצות, הדרקון הגדול בשמיים בחר עבורי עיסוק לא אנושי.
לוחץ על טינה, היא תמיד מתחילה לי את הבוקר, אל תתקטננו אם זה כבר צהריים, אני על 300 קמ"ש כשרובכם באמצע החלום השני בשעות הלילה..
אז היום אין צורך בעוד גיבור, מחר כבר כן, אבל בתחום הזה אתה סופר את ההווה, לא את העתיד.
נדיר שאני מתמסר, עוד יותר נדיר שאני מרשה לעצמי להתמסר ועוצם עיניים. הכי נדיר זה שאני מרפה, משחרר את הגוף, נטול כלי הלחימה, נטול כסות, עירום גופי עטוף במוסיקה, ידיים אחרות, גונח בשקט כששריר סרבן מדווח על קיומו הדואב.
רגעי קסם.
טינה עדיין ברקע, שואגת בצרידות שהיום לא צריך גיבור, היום צריך להתמכר לתחושה העוטפת, הבלחות גופך נע בחוסר שליטה באביונתך שקרע שערי רקיע.
עוד דקות ספורות הגשם יתחזק, טינה תסיים ואני אצלול למחוזות השינה שנמצאת בחוסר תמידי.
עוד מעט.
המאבק הזה אבוד מראש, החיוך המסופק תמיד מנצח.
תודה לך, תודה טינה ותודה לדרקון הגדול למעלה..
על הכל.
