שבוע קשוח.
מעבר בין כאב גדול לשמחה ענקית.
קברים חדשים וקברים ישנים, דמעות סוררות בין סדקים מקומטים בעור, כאלה שהשנים מתעקשות לשרטט..
ואז להניח הכל.
לקבל אחריות על אלפי אנשים, חלקם אולי לא יזכה לרקוד בטכנו של השנה הבאה, הם לא יודעים זאת, אני בטח שלא, ובינתיים אחריות שכזו, לקבל אותם ולשלוח אותם בביטחה ביציאה.
בדרך הקצרה לאירוע מהרהר..
הספינה השחורה שקטה, לא מפריעה.
עוד מעט מוסיקה, זיקוקים, והדגלים על הגשרים נמצאים במקום הנכון, מהסיבה הלא נכונה.
יש לי דגל מקופל בקפידה בתיק.
קבוע.
19:55- שלפתי אותו מהתיק, התעטפתי בו בחרדת קודש.
שוב לא עמדת מימין לי, אחי..
לא קיבלת איתי את הפעם ה-75 שאנו חוגגים את הפלא, הנס, מדינת ישראל.
20:01- מקפל את הדגל באותה קדושה, מחזיר לתא שבתיק, מיישר מבט, איש הקרח השחור, העיניים שהתעגלו חוזרות להיות סדקים, זמן חדש.
.Duty calls
תהיו טובים.