עמדנו היום יחד,
רב, אני ואחרון הזאבים שלי.
כמו בכל שנה, אנו מתייחדים לבד, בלי הטקסים, בלי הפסטיבלים, בלי הרעש, בדיוק כמו שהיית איתי, שקט.
הימים האלה קורעים את הנשמה המיוסרת שלי, לעולם לא אבין מדוע אתה, מדוע לא אני, מדוע בכלל..
העולם המשיך להסתובב, גם היום, מכוניות דוהרות, אנשים שעסוקים בציפורן סוררת, בשערה שלא מונחת במקומה, העולם המשיך וממשיך.
זה האירוע שאני נכנס אליו ללא שעון, ללא סלולרי, ללא שום דבר שמחבר אותי למימד של זמן, רק הקמטים וסדקי העיניים המכווצות מלמדים על הזמן שחלף ובאותה נשימה עצר מלכת.
הנשימה כבדה בשעת ההתייחדות הזו.
הרב הזה מלווה אותך ואותי שנים רבות, כבר קשה לו ללכת. הוא מכיר את שנינו לפני ואחרי, לפנים ולאחור, למעלה ולמטה.
בכל שנה אני נושך שפתיים, כמו בכל פעם שטמנתי זאב למנוחת עולם, איש הקרח הניצחי, זה שלוחש פקודות ולעולם לא מביט לאחור..
הוא הניח שתי ידיים על הכיפה שהונחה על ראשי, נשא תפילה חרישית ואמר:
"שחרר, בן.. התאפקת מעבר לאנושיות"
והכל התפוצץ.
אפשר לדלג לפוסט הבא, לבלוג הסקסי, פטמה מבצבצת..
כאן זה אחר היום.
שחור.
יש בזה משהו.
שקיעה,
כדור האור השורף הזה,
כוח על של הטבע, כמו הזמן עצמו,
כשהיא מתחילה להתפוגג,
החשיכה נופלת.
זה גורם לך להרגיש חסר משמעות.
אני חייב להכיר בשדים שלי,
ועמוק בפנים, כל מה שאני מבקש הוא..
מחילה.
