לפני 12 שנים. 8 בינואר 2012 בשעה 17:20
בימים שהנשמה שלך נקרעת לגזרים, נמתחת ונמשכת על יד כל העולם,
אתה יכול להביט לשמיים ולראות את הרקיע נקרע.
בין הקרעים פורצות להבות אש, משאירות את הפצע פתוח אבל לא מדמם,
שהרי אף אחד לא רוצה שתמות באמצע הסרט ממהלך מטופש של אובדן דם...
הלהבות הפורצות אוטמות את דפנות הקרע , צורבות את נשמתך
ואתה קפוא.
מרחף מעל גופך שלא נע.
בימים של חורף המקום הזה הופך לקצה העולם. הקור שמצמית שבחוץ חודר לאיטו,
מחלחל אל כל הרבדים שמתחת לעורך.
אתה לא יודע עדיין,
אבל-
אתה מת.
הקהל מוחא כפיים.
הוילון יורד.
שלטי "יציאה" נדלקים באור ירקרק חיוור.
שלום.
