לפני 8 שנים. 24 באוגוסט 2016 בשעה 5:43
בוקר של עננים מתביישים.
כמי שעוסק בדיני נפשות תמיד יש בי את המקום שטועם את האויר.
כשאתמול בלילה האדרנלין עדיין הולם למרות שהפיגורה מחוץ לאחריות המעשית שלי, הבטתי בשמיים השחורים, מלוכלכים במעט אפור ולבן, עננים מוכתמים ולא יציבים, כמעט כמו העייפות הרבה שלי מהשבוע האחרון.
השמיים לא סיפרו לי מאומה.
לאויר היה ריח חמוץ של פחדים, אנושות שעסוקה בלברוח מעצמה.
אז נסעתי הביתה.
נכנס ומתחיל לפרוק מעלי אמצעי לחימה שונים, מסדר אותם למקומם, מלטף אותם באהבה, הם הנאמנים שלי.. אלה שיעמדו ביום הדין איתי, בשורה הראשונה ואם ניפול, נעשה זאת יחד.
אחוות לוחמים.
את לא ממש קשורה לזה, גם לא לפוסט הזה.
את רק הסיבה האמיתית מדוע אסור לי ליפול.. הסיבה לחזור.
