נכון.
בכל הבלוג הזה הופיע שיר וחצי בעברית..
אולי שניים.
תסבלו בשקט.
מביט מעבר לכתף על היסטוריה אדומה, על מהלך חיים אחד של אלף בני אנוש שהפכו לספר אחד.
של איש אחד.
יש שיאמרו שאין טעם ומקום להביט לאחור ויש שיאמרו שמי שאין לו עבר- גם אין לו עתיד.
הייתי שם.
שוחה בים אדמדם כשרקע הלילה השחור מהווה תפאורה פסיכודאלית עת הצבעים נרקמים לסיפור.. ועוד אחד וכך הלאה.
הליריקה שניגנתי טבועה בכל נים, ריח אבק השריפה כשהכלים זורעים אש ומוות הפכה למוסיקה, מארש של מוות.
וגם של חיים.
כשישנתם וחלמתם היו כאלה שנתנו לכם את המותרות הכל כך לא ברורים מאליהם. מעולם לא ממש ידעתם, מעולם לא הכרתם אותם ותודה.
הם פשוט היו.
מובנים מאליהם.
חיים דרך כוונות.
זאבים..
כאבם לא נשמע מעולם, רק ייללתם המספרת שביקרו באשמורת תיכונה, מהדהדת ושורטת צלקות על קירות ההיסטוריה..מקלפות טיח לבן שהשחיר במהלך השנים על כתלים בתל אביב.
ואולי אלה היו הימים הטובים ביותר.
שחור היה שחור, לבן לא היה בכלל.
הכל היה ברור, מהיר, לא נדרשו התנצלויות וגם לא הסברים..
פעם..
אקדח טעון געגועים.
והנה אני, השנים חלפו, ממשיך לראות את העולם דרך כוונות.
רק האקדח הוחלף וגם הוא..
טעון.
וגעגועים.
