זו התמכרות מענגת.
במקצוע הזה שלי, יש חשיבות לשני דברים.. הראשון נוגע בניסיון והשני נוגע בכשירות.
הדבר הראשון שקופץ לאנשים זה שמדובר בבדסמ וממש אין קשר למקום הזה, עתיר זיעה וידיים חובטות בתוספת שרירים מתפרצים, חובטים בכוח, משחררים אנרגיה אדירה..
אז אני קורא לה לוסי.
והיו כבר כמה לוסי בהיסטוריה.
בקצב שאני קורע את לוסי אין סיכוי שלוסי תשרוד ולא משנה כמה ריפדתי, כמה עטפתי בנייר דבק חזק, היא תמיד נכנעת.
מי יכול להתמודד עם אנרגיה מתפוצצת של 115 ק"ג המחולקים על 180 ס"מ..
גם לא לוסי.
בסשן האחרון של כל לוסי אני מצטייד גם בסכין. להבים תמיד היו האהבה האין סופית והעדפתי אותם על פני דברים אחרים, כאלה שעושים רעש.
הדקירה האחרונה שמגיעה ומחסלת את לוסי לאחר שהלהב התעלל בעורה באחיזה קידמית, הפוכה, טורקית, קווקאזית..
ולוסי?..קורסת סופית.
צליל העור הבקוע הופך את הסשן לאקסטרים, לשמוע אותה נאנחת.. ואז להביט בה ריקה וגמורה.
להבין שעשתה את שלה ולהחליפה בלוסי חדשה שכורעת ומוכנה לתפקידה..
פוליגמיה של לוסי-ות.
אני מסשן את לוסי עם מוסיקה באוזניים, לקצב.
הטיוב הזה נמצא בליסט.
מצליף בה, חובט ובועט.
מוזר שלוסי מעולם לא מתלוננת..
תמיד מחכה לי.
טוב.. טוב..
לוסי הוא הכינוי שהדבקתי לשקי האיגרוף שלי.
תנשמו, זונות.
