יום השנה מתקרב, אחי.
הפעם זו תחנה של רבע מאה.
25 שנים חולפות בעוד ימים ספורים.
-"מה אתה עושה?"
-"שום דבר, קצת רעב."
-"בוא."
ילד מלוכלך, שיער שטני כהה, עיניים בתכלת פלדה קפואות.
רק בן 12.
אני חגגתי 14.
עולים במעלית ומכניס אותו הביתה. אמא שלי לא שואלת. מסדרת עוד צלחת והוא טורף.
בסיום אומר תודה.
היא בתגובה אומרת לו להתיישב באותה שעה ובאותו כסא מחר. הוא מהנהן ויוצא ללא מילה.
שבועיים כאלה.
כשהתגלה שהוא ישן על מזרן במקלט הבית היה רק לגיטימי לסדר לו מיטה בחדר שלי.
ההורים עשו בירורים. ילד שנפלט מכל מערכת, אבא סוחר סמים כלוא לשנים רבות, אמא שצורכת סמים ועוסקת בזנות..מחוקה. שום משפחה אומנת או מתקן לא החזיקו אותו.
איתן אומץ בהסכמתו.
התנאי היחידי שהועמד לו היה שיחזור למעגל הלימודים ולא יברח.
הזמן חלף ובגרנו.
התגייסתי לאן שרציתי, שנה וחצי לאחר מכן איתן הצטרף וקיבלנו הסכמה לשרת יחד כי למרות האימוץ לא התקיים הקשר הביולוגי.
ההצעה מגורם מדיני הגיעה וגם לשם איתן הגיע. שוב יחד. לא יפורט.
לילה אחד של הראשון למרץ, הזאבים חולקו ורק הגשם הסוחף הטריד את הריכוז שלפני.
בחלקיק שניה העולם הפך שלוותו לתופת אחת גדולה.
את הראשון אני ספגתי בחזה.
את השני העורק בצווארו של איתן.
הבטנו בפעם האחרונה זה בזה.
הוא חייך.
יד אחת לחצה על העורק, השניה על החור בחזה שלי.
כך נשכבנו לאט. רעש להבי המסוק שנשמע מרחוק כבר לא שינה מאומה.
בניירת שאחרי נכתב בדיו כחול שבעת החילוץ שכבנו מחובקים.
איתן נרדם מחייך.
אני הורדמתי.
את הטיול לתאילנד המשותף כבר לא עשינו.
את הטיול המתוכנן מחליף "טיול" לאבן הכבדה שמכסה.
כל שנה.
25 שנים.
חלקת עלומי שם.
זאבים.
עוד ניפגש, אחי.
לא כעת, אבל תאילנד, לפי התיכנון.
ניפגש.
