לפני 6 שנים. 2 במרץ 2018 בשעה 10:19
אף פעם לא אהבת שאני שקט ועצוב.
ואתמול לפני הזריחה, מנהגי בקודש ביום השנה הקשוח הזה, באתי לבקר.
הגשמים האחרונים ציחצחו אותך לקראתי, האבנים הבריקו..כבר בדרך.
כסא האבן הקטן שהתקנתי שם עבור אמא המתין לי כמו תמיד.
25 שנה אח יפה שלי.
רבע מאה מזורגגת.
"הנה צוות הסימפוניה", היו אומרים כשנכנסנו ל-kill zone..
הצוות שמעולם לא היה צריך מכשיר קשר כדי לתאם את המנגינה המיוחדת שהלחינו רק לנו.
"אתה מזדקן, אח" היית רוטן.. והכאפה הקבועה אח"כ, כשחזרנו לתוך הבירות הקפואות, היתה מצחיקה את שנינו, שהרי כשנה וחצי בסך הכל הפרידו ושנינו היינו ילדים.
היית השקול והמתוכנן ואני הפרוע, זה שאת החשבונות עשה בדרך חזרה.
אולי זה מה שהשלים אותנו, שדאג לנו.
שהפך אותנו לסימפוניה.
עד אותו לילה.
נוח בשלום, אחי,
כשיגיע היום ניפגש.
וננגן שוב את מה שאנו יודעים הכי טוב..
סימפוניה.
