לפני 6 שנים. 28 במאי 2018 בשעה 9:56
זה לא משנה
כמה ספגתי בחיי
התייחסתי להכל כשיעור
מכאיב פחות או יותר.
תמיד קמתי וחזרתי
לוחם מניח את חרבו
רק כשהוא מת.
ואני לא.
רבים ורעים ניסו..
ושוב
וקמתי.
מצח מיוזע מנוגב בגב כף היד, המאבק הזה מתיש כל חלקה טובה. וגם כשקמת והדפת, תמיד הייתי שם ואת..? היית כשזה היה נוח, הקשבת כשזה תאם את הנקודה בגרף הזמן שלך.
אז הייתי ונשארתי לוחם.
גם הקרע הגדול בכנף לא מונע מדרקון לעוף, לרחף מעל הכל.
חלף עשור.
הזמן קפא מלכת.
גם אני.
גם הגוש השחור והפועם
שאני קורא לו משאבה
ואת קוראת לו לב.
החתיכה המדממת שהטובים ברופאים עמלו על שמירתו..
פועם.
לוחם.
*יומן השטן 2008.
