"קיים כאן לקח שצריך ללמוד.
אבל בעיקר, אני עושה זאת כדי שתכירו אותי..
ותישכחו.
מיד."
רובכם רק עוברי אורח לשניה על מדרכה של חיים.
לאחרונה, כשאני כואב, אני מבין שהלקח הוא עבורי, לא פחות מעבורכם.
זה המקום היחידי שבו אני יכול להיות פתוח לחלוטין,
המקלדת והמסך אינם שיפוטיים, אינם מצביעים ובטח שאינם מרשיעים בדין.
הם פשוט מקבלים את האמת שלי ומאפשרים לי ללחוץ ENTER..
והיום, זו האמת שלי.
אני יודע שהעולם שלי בודד בחלק גדול מאד של הזמן, אין בי חשש ממה שעשיתי,
עושה ואעשה בעתיד. זה לעולם לא יהיה פחד משתק, ההיפך, אני משגשג ותאב לתחושה,
לאדרנלין המתפוצץ בעורקים, לטעם הדם בחלל הפה.
אני זקוק לתחושת ה-RUSH הזו כדי לצאת מהמיטה בבוקר, עד כדי כך, שבחרתי גם לעסוק
במקום בו קליעים יכולים לעוף, אליי או לעולם שלי.
זה הדנ''א שלי.
לחיות ב-300 קמ''ש, לשלם את המחיר באהבה.
יש בי חרטה עמוקה על העולם שנגרר לתוך המלחמות שלי, מתוכננות וספונטניות כאחד.
אבל זו החרטה היחידה. איני יכול לשנות אותה, גם לא אנסה לעולם.
אני חושב שהדבר שבאמת מצער אותי זה המקום שלמדתי להצדיק את המצבים והתוצאות שנבעו
מהבחירות שלי, אני תמיד מוצא מטרה או צורך המאפשרים לי את חומר הסיכה המושלם לדחוס את האשמה,
לתוך הכלא הפרטי שלה.
הפכתי ל"דבר".
למשהו שתמיד שנאתי.
עם המודעות הזו מגיעות תקופות שבהן אני נמנע מלהביט במראה, השנאה כל כך עמוקה ומוחשית עד שאני
חושש שאסתער על מי שמביט בי בחזרה, אנפץ את הזכוכית ואחתוך את עצמי עם השברים.
שלי.
ואז אהפוך להיות "אתם".
ואני לא יכול להרשות לעצמי להפוך "לאתם". זו דילמה קיומית שרודפת כל יום מחדש, כל דקה.
מנהיגות דורשת בידוד.
אחרת אתה כמו כולם.
מעולם לא הייתי "כולם", "אתם"..
וכנראה שלעולם גם לא אהיה.
תמשיכי למצוץ.
זה נעים.
*הגיגים של דרקון.
