משהו קורה בסביבות 150 קמ''ש.
זו המוסיקה של הצוענית, הבת זונה יודעת לנגן.
מועדון אפל.
תנועות השוטים מותאמות לקצב הפנימי שלך.
שדה הראיה מתמקד רק במה שמולך ופתאם אתה לא מנהל סשן..
אתה בתוכו, חלק ממנו.
הקהל, המריירים, המוסיקה, האלכוהול שנשפך ניראים כדמויות קרטון שנופלות כשאתה מעיף מבט,
מבט אטום לסביבה.
מדי פעם אני שוכח כמה זה מלהיב, זו הסיבה שאני אוהב סשנים ארוכים, כל הבעיות וכל רעשי הרקע נעלמים,
אין סיבה לדאגה מלבד הכלבה שלרגליך.
אולי זה הלקח שעלי ללמוד היום.
להאחז ברגעים הפשוטים, להעריך אותם יותר, לא נותרו עוד רבים כאלה.
לא הייתי רוצה שזה יקרה לאחרים..
לא אמור להיות קשה כל כך למצוא דברים חשובים, משמחים.
אני יודע שתיסבלו כאב, סבל והחלטות קשות
אבל אסור לכם לתת לקושי להוציא את האושר מחייכם,
בכל מצב תצטרכו למצוא דברים שאוהבים אתכם.
ואז,
לרוץ אליהם בכל הכוח.
האימרה המטומטמת האומרת שמה שלא הורג- מחשל,
איני מאמין לה.
כל החיים אנו נהרגים קצת, שום דבר לא חולף ליד.
אני סבור שאותם דברים שהורגים אתכם, תולשים פיסות חיים ונשימה,
מכעיסים ומעציבים
אבל הכוח האמיתי מגיע מהטוב, המשפחה, חברים.. מהסיבוך שבעבודה קשה.
אלה הדברים ששומרים אתכם שלמים.
אלה הדברים שחשוב להאחז בהם כשמרגישים סדקים של שברים.
השחיתות זקוקה לתמימות.
גם הכלבה הזו שמסומנת בפסים אדומים וסגולים.
*הגיגים של דרקון.
