פעם, ילדודס, תקליטים היו מויניל.
לא וניל.. ויניל.
כזה שחור, שמנגבים לפני שמניחים עליהם מחט.
חרדת קודש ליוותה את האירוע.
באחת התקליטן היה נשלט של אותו קודש, לא שינה כלל שהוא שולט במאות מפזזים על הרחבה הנוצצת.
פעם, שולט היה שולט.
כזה, שחור, שנשלטת היתה מביטה בו מלמטה לא רק מטפורית.
לא שינה כלל לוח הזמנים, רק המהות.
הבחירה שלה.
ההתחייבות להיות לו בכל צורה, ענין וטעם, עת רצה.
וכשדמם, היתה דוממת לרגלו. נאדו פשוט אך חסר דרישה עד סינן או סימן לה "רגלי".
פעם, הייתי שם.
יצור עתיק, זקן האתר, זה שמסרב ליישר קו עם שום דבר וענין.
.I answer to no body
פעם.
מכירי ההיסטוריה שלי זוכרים מערכת בדסמית עתירת שנים, קהילתית אפילו, מפורגנת עד הקצה.
אותם ימים כבר אינם.
הדמיות השולט סיימו את מעמד השליטה כמו שדיסק סיים את חיי התקליט מהויניל, כמו שיוטיוב סיימו את היום ההוא בחודש שהיינו נכנסים לחנות תקליטים ובוחרים.
הבחירה תמה.
אני מתגעגע לזה..מודה.
למהויות, לטיקסיות, לקוד, למקומות הברורים והמסומנים, לבדסמ.
ויום אחד אוכל להמהם..
..Here we go again
אולי.
פעם.
נשלטת של פעם.
