לילות טרופי שינה.
חלקם במחשבה על הקטנה שלי בחוטף עזה שעוד ימים ספורים תשתחרר, חלקם בשל לקוחות שרצים בכל שעות היום והלילה ל- Fixer שלהם וחלקם כי המוח והגוף מסרבים לציית להנחייה להניח, לשחרר, לנוח מהכל.
כמעט והפסקתי לכתוב כאן, הבדסמ שלי לא מעניין את דור המוטציה שגרביוני רשת מעסיקים אותו במקביל לישבן או פטמה חצופה..
המקום הזה של העמוק והנסתר, הגירגור הדרקוני העתיק בשביעות רצון עת ידי חופנת את שערה ומלטפת ברגש כאומרת "כלבה טובה שלי", כבר אינו מוכר, אינו קיים יותר.
היום קיים ה"אני".
כששואל נשלטת, "נשלטת" אם נדייק, שפנתה לשיח בכותרת מבטיחה (מבקשת ללמוד על הבדסמ של פעם) האם היא נשלטת, היא ממהרת להשיב שברור שהיא.
כשצפה השאלה השניה העוסקת ב- מהי מהותה של נשלטת, מתחילים הגימגומים הנבוכים.
זה מביך אותי.
הכצעקתה?
באמת פנית לשיח איתי (שיח..תקשורת לפני השוט), ולא טרחת לעיין בחומר הרב המונח לפניך?
את באמת מצפה לבנות קומה ראשונה טרם יצקת יסודות?
לא פשוט יותר להודות ולומר שפנית כדי ללמוד, החל מהמבוא?
מביך.
עצוב מעט.
מוצא עצמי מדפדף בבלוגים ומגלה שאין חדש תחת התחת, או הציצים, או ההעתק-הדבק מליצן פייסבוקי כלשהו.
נשלטות..
כאלה בתיאור וכאלה בהתהוות-
היו ישרות. קודם עם עצמכן ואח"כ עם העולם.
כי בסופו של יום, כשתשילי כסות עורך, הכל ייחשף, האמת במערומיה, הכזב, חוסר האמת שלך עם עצמך.. תרתי משמע.
העייפות הזו.. רק דם בריא יעיר אותה.
אמיתי, מכוון מטרה, מרצה, כנה, חשוף, נטול היפוקרטיות.
אמיתי.
ואם תגיעי עד שם, אדע שהגשת אותך, חורייך, נשמתך, הווייתך.
ואם לא-
דלגי לפוסט של מישהו אחר.
