לפני 5 שנים. 24 באוגוסט 2019 בשעה 23:52
עדיין מתאושש מהמסע הדחוס הזה.
שבדיה, גרמניה, דנמרק, שוויץ ואז ישראל..
קיום מצב ביטחוני בעיר עויינת לכשלושים איש זו חוויה קשה בכל אספקט.
ואז חוזרים.
לאדרנלין לוקח זמן לחזור לרמות הגיוניות, לשרירים תפוסים מדי ממטוסים קטנים מדי, לוקח עוד יותר.
אין הנחות בעיסוק הזה, בעוד כמה שעות איצטדיון חדש שנפתח, בשבוע שאחרי התחלת פרויקט של שבוע פלוס במרקש שבמרוקו, חזרה לתוך תחילת אבטחת זמרת מפורסמת, אין רגע דל.
ואני אוהב את זה.
בתוך כל המהומה הזו מעגל הקרח מתגבש, מתעבה, אין לי זמן לשטויות, דרקונים של פעם לא ימצאו שקט ונחת במקום שלא יהווה פחות ממה שהם דורשים.
דורשים.
לוקחים.
לא מבקשים.
קראו לזה פעם BDSM.. נשבע.
הצינה בארצות ניכר לא משנות את הצינה שאוחזת בפנים.
יש משהו תמים במילים, באוטופיה הזו, ברצון וכמיהה לדיוק.
בדיוק כמו במקצוע.
ועכשיו קר.
