אי אפשר להתבלבל בהליכה, משקפיים שחורים, לבוש שחור קומפלט, הבליטה על המותן ואחת מתחת לשחי שמאל, שני "מענישים".
אי אפשר שלא להביט וכשהמבטים מצטלבים, להשפיל את המבט, "דלג עלי בבקשה.." וזה ענין של הרגל לסיטואציה.
הרכבת מהירה מאד, גם הקילומטרים שהיא גומעת ארוכים ובחשכת הלילה רק אורות בודדים מבתי חווה של פעם, מאירים את האפילה הגדולה.
מקום בודד הוא מושב הרכבת הזו הלילה, הקרונות כמעט ריקים, שלו במיוחד.
המקום הכי מסוכן והכי בטוח, באותה נשימה, הוא המושב שממול, תלוי במי שנמצא בקרון. ובכל זאת, מקום בודד, הוא, המענישים, מזוודה קטנה עם עוד בגדים שחורים, עולם פרטי קטן שנע לפעמים במקביל לעולם אחר, גדול ומנוכר, סטנדרטים אחרים, שעון זמן מעוות.
הלילה עוד מעט תם, השחור יהפוך לאפור ואז לצבעים פסטליים של ארץ זרה.
הוילונות יוסטו והשחור הבטוח יחזור להקיף.
קפה וסיגריה אחרונים.
האור גווע בלחיצה על הכפתור.
וכעת לישון.
הסדינים במלון תמיד יהיו לבנים.