כן..אולי לא קשור.
ואולי דווקא הכי קשור.
מעט יודעים עלי.
עוד יותר מעטים טיילו אי פעם בנבכי הנשמה האפילה שלי שצבועה בקשיחות עטופה ברכות, קול נמוך ומרגיע, יש שאמרו רדיופוני.
ולפעמים, תוך כדי ריצת האמוק במשימות, ניהול, ביצוע, לקוחות, אני נצמד למוסיקה באוזניים שמלווה כשאפשר, עוצם עיניים ונותן לעצמי לצוף בתוכה, במילים, במהות.
בעולם שצבוע שחור, אדום וסגול, בעיקר, לא כל לוחם הוא פוסט טראומתי מוצהר אבל כולם, ללא יוצא מהכלל, כאלה שטיפות אחרונות של אנושיות זולגות מהם, סוחבים שקי בטון של זכרונות, מראות, ריח חנ"מ, צרחות, דממה של מוות, סופניות.
לאורך השנים למדתי שדווקא הבדסמ דאג ליישר אותי, ללמוד את יכולת ההכלה, את המקום להבין אחרים גם אם לא חוויתי בעצמי את אותה חוויה. המקום של לקחת אחריות על אחר שלא מתוקף שררה של דרגות פיקוד על הכתפיים אלא מתוך משהו שהונח בכפות ידיי מרצון מלא וחופשי של זו ממולך.
יותר מכל הפנמתי שזה אנושי לדמוע, לכאוב, לאחוז בציפורניים באותן פיסות אנושיות שקרבות מנעו ממני בזמן אמת לשחרר.
יותר מכל למדתי לחבק את הכאב של האחרת ובמיוחד את שלי.
תמיד חייל.
וזר.. לא יבין זאת.
