לא משנה מה תעשה, מה תבחר, מה תאמר, כל זמן שאתה הבמאי של הסרט המזויין שלך.
סיפור לפני שינה..
רגע של היסטוריה נוסטלגית.
היא היתה בתחילת שנות העשרים שלה, כזו ששום כדור הרגעה לא הוציא את הקוצים מהעכוז המושלם שהיה ממוקם בתחתית גבה.
חיילת משוחררת חודשים מעטים, עובדת במשרד עורכי דין בקומה 2x במגדלי עזריאלי (ואל תהיו ליצנים, לא אחשוף את הקומה באמת..)
באותו גרף זמן ובאותה קומה שכנו משרדים של איש עסקים עשיר מאד, איש טוב, איש משפחה, אדם שנותן מהונו בסתר לכאלה שמזלם לא שפר עליהם, בלי כותרות, בלי פייסלנד, איש של פעם. בעיסקה אחת בניכר שלא צלחה, שותף עיסקי החליט שהוא האשם בה ובליל חורף קפוא אחד, רימון נזרק לחלונו, אנגליה הרחוקה, עת ששהה עם משפחתו בחופשה. הטלפון הבהול לקו החירום שלי שנים לא צלצל ובאותו לילה הצלצול המיוחד העיף אותי מהמיטה. כשלקוח מצלצל באמצע הלילה לקו הזה, מערכת שלמה קמה ועוטפת אותו.
סבב טלפונים קצר וחמש גורילות חמושות עפו לכתובת הבית בישראל. הלקוח כבר שייט במטוסו לישראל ובשיחת טלפון קיבל עידכון שהכל מוכן, לנחיתה וגם בבית.
מאז אותה נקודת זמן הוא מוגן.
החודשים עברו במהירות, הפגישות במעלית הפכו לחיוכים, החיוכים לסמול טוק ומשם לקפה וארוחות צהריים.
באחת מהן היא חשפה אותי.
"אני מכירה את הטבעת הזו, אתה Body מהכלוב".
אישרתי בתנועת ראש.
היא החלה לספר על היכרותה עם עולם הבדסמ, פחדיה, רצונותיה, שאיפות, רצון להתנסות וידעה לצטט מהבלוג הצנוע הזה לא מעט.
מרשים.
לאחר חודשיים ביקשה את מקומה.
הפחד הגדול שלה נחלק לשניים.. גבהים ואנאלי.
שניהם נפתרו בשפיץ של עזריאלי.
שלי לא תהא גישה לשם??..😈