ובמחשבה שניה..
אין סיכוי שתשכחי.
כבר הספקתי לקבל הודעות גנאי/עלבון וכד' לאחר פירסום פוסטים.
עלמות הגיהנום מתלוננות על דיק פיקס ואנו אפילו פטמה לרפואה לא מקבלים..
"יש לך דמיון פורה" ( זה נכון!)
"פנטזיות לא נחשבות" (גם נכון!)
"לא החזקת שוט בחיים" (שוב נכון !!.. תמיד שניים. אחד משעמם..)
ויום אחד אני מגיע לדאנג'ן. לא השניים האחרונים אלא הראשון, אלי הבדסמ ינקמו את מותו.. זה של כיכר קדומים ביפו.
חלפו משהו כמו 15-17 שנים מאז.
יורד לאיטי במדרגות ונתקל בחייכנית אחת שחוסמת את דרכי.
"פששש..לא הגזמת! שוט אחד על החגורה לא מספיק האא?!"
מחייך..-"לא, לא מספיק. מנגן עם שניים."
מתריסה: "אף אחד לא מנגן עם שניים!"
ממשיך לחייך: "אני מנגן עם שניים. במקום לקשקש יכולה לבדוק."
מבט אחד מנצנץ ו.. "בוא."
יורדים לאחת הרחבות, קרוס פנוי והגברת נאזקת אליו.
מגלגל מפית נייר ודוחס לידה.
"אני לא אשמע מילת ביטחון ברעש הזה..אם תגיעי לשם, השליכי את הנייר ואעצור".
היא מהנהנת שהבינה.
הצמד יוצא מהנדנים שבחגורה, מעיר ומאיר אותם. המוסיקה מתחילה להתערבל בראש ואני מתחיל לנוע איתה ולהצליף.
הקצב עלה וכך גם העוצמה.
20 דקות.
הנייר הלבן נושר מידה ואני עוצר.
משחרר את רגליה, חובק את מותניה ומשחרר את ידיה, מגיש לה בקבוק מים ובודק שהיא נושמת סדיר.
משום מה היא מנסה לצאת מהחיבוק וראשה נע ימינה ושמאלה.
"מה קרה?" -שאלתי..
"הבט מאחוריך" היתה התשובה.
מסב את הראש לאחור ורואה חצי מעגל של עשרות אנשים מביטים בדממה מלאה..
לימים היא ביקשה את מקומה.
בתוך כל המילים שעברו ביננו היא טבעה את המשפט שמחייך אותי עד היום:
מאסטר עיוור צבעים..לרגע לבן ואח"כ הכל שחור! אין אדום/סגול.. שחור!
אגדה?
פנטזיה?
היא ממש כאן.
פעילה.
ימי הבדסמ.
געגועים.
