ללכת.
יש ימים כאלה שצריך לשנוא אבל באותה נשימה לחבק בכוח.
בכל סאגת חיי קראתי לשני אנשים מאסטר.
הראשון התפרסם באמירה Be Water.
השני היה מפקד בשדה קרב. ממנו למדתי כל מה שיודע.
באותו לילה נפלנו אחד אחרי השני, חוליה מדממת מכל מקום וכשנשם את האחרונות הספיק ללחוש שכל סוף הוא התחלה, שלפעמים ההתחלה היא הנקודה הראשונה במסע, עם אותו נוף, אותם שחקנים, אותו תסריט.
לקח לי מעט מאד זמן להבין.
חודשיים אחרי תפסתי את מקומו.
במקום ההוא שאינו קיים, אין ואקום, אין פערים, ההצגה חייבת להמשך.
לפעמים, אנו לא בוחרים את המלחמות שלנו.
לא תמיד נוכל לבחור את המלחמה הבאה אבל תמיד נוכל לבחור את הנשק לשימוש בו.
אז הלכתי ממנה, לא בחרתי בזה, אני חושב שגם היא לא ממש בחרה ועדיין בחרה ב"נשק" שיגן עליה.
הניסיון מלמד שאם באמת אכפת לך ממישהו, שחרר אותו לחופשי, אל תיתן לה להחנק ולבעור באש הלא נכונה. השיחרור הזה מלווה בהמון דם, ים של כאב, קריסת מערכות.
שמעתי בשנותיי הרבות כאן, ממש באתר הזה, על כאלה שלא שיחררו, לא ויתרו, עשו מעשים שלא ייעשו..בתים שנהרסו.
מנגנון ההקאה הבלתי נשלט מתגבר על כל תובנה בנושא.
אז הלכתי בשקט.
זיכרון גופה החם נצמד מטייל בתוכי, אנחותיה, גניחות של כאב והנאה מהולות בזיעה נמהלת..
אז הלכתי.
בשקט.
וזה לא אומר שאיני כואב.
