האופק תמיד סיקרן אותנו.
יש לנו נטיה קיצונית בין שני קצוות. יש כאלה שחיים את הרגע בלבד ויש כאלה שמבזבזים את חייהם במרדף אחר האופק והבן זונה תמיד מתרחק..אז נעים בכוח האינרציה.
גלגל אוגרים.
אני מביט בגוף הארוך שמכורבל כעת על המיטה.
אלוהי הבדסמ הלכו לפינה להתבייש באמצע זמן שעון החול שלהם, כשראו המומים מה אני עושה איתך, וחשוב מכך- מה את עושה עם ולעצמך.
הסימנים האלה שמשורטטים על גוף כמפת אומת המאיה העתיקה, הם מפת אוצר, זו שציירתי עליך בידיי, בכלי המשחית מתיק הכאב שלי.
בכל פעם שעצרתי ובחנתי את הפרטים פקחת עיניים דומעות וביקשת שאמשיך להאריך את הדרך, את הסוד, את הקומבינציה לכספת שלך..
והוספתי.
ארבע וחצי שעות שלא נתת לי לנוח בהן, ובכל דקה שעברה פסעת פנימה יותר ויותר אל עצמך, אל מעמקי עצמך.
עלית על הרכבת והלילה בא, מביא איתו קור גדול, המטר מכה בגג הפרגולה.
הסיגר, כוס הויסקי עם הקוביה המשקשקת, מתחרים בחורף הזה.
מביט בעצמי.
פנים חלקות ומלאות קמטים של זמן..
(יא בן זנונים..באיזה קרם פנים אתה משתמש?!)
החורף שוב מתקרב והפעם הוא יהיה קשה.
קשה כמו הזין שלי שנזכר בחור תחת שלך.
מעבר לגבעות והוא רחוק.
'זדיינו.
