Out there

אתה נכנס לחדר ונועל אחריך את הדלת. אני שומעת קליק, ורשרוש של השרשרת שמתחברת לחור ונמשכת עד סוף המסילה. ושקט.

אתה מביט בי, מחבק אותי מאחוריי, גדול ובטוח, ולוחש לי להתפשט בשבילך. בעוד הידיים שלך בודקות את כולי, אני מתחילה להתערם בשבילך. אתה מעמיד אותנו מול מראה גדולה, ועם רדת הבדים ממני אני רואה את הקונטרסט בין עורך השחור לעורי הלבן. התמהיל הזה מוצא חן בעיניי, ואני ממשיכה להתפשט במרץ, מקווה שאני עושה זאת טוב מספיק. הידיים שלך בוחשות בי, אתה מסובב אותי אליך בחדות, השיער שלי מתנופף מה שגורם לך לחייך ולאסוף אותו בידך, להרים את ראשי מעלה, להאריך את צווארי בעוד פי נפתח, כאילו מעצמו, וחיוך קטן זוחל לו ממני אליך, גורם לך לחייך בחזרה ולהעיף לי סטירה, העיניים שלי פקוחות ומביטות בך, לא מתריסות, לא חצופות, קטנות ומבקשות, ומרצות. אתה בוחן את צווארי, מעווה את פניך, מזיז אותן מצד לצד לרגע, מנסה להבין מה חסר כאן. אתה אומר לי 'למטה' ואני מתקפלת על הברכיים לצידך, בגו זקוף מתמיד, גאה להיות לך, טיקי קטנה שלך, אתה ממשיך להחזיק את שיערי בחוזקה, וביד השנייה מלטף את צווארי וראשי נענה לך, מתרפק על האצבעות הארוכות הנמסות שלך. אתה פותח קופסה אדומה גדולה, רכה מבפנים ומחוספסת מבחוץ, ומוציא אותו, את הקולר שלי. אתה עוזב את שיערי ומורה לי בפניך להחזיק בו בעצמי. אני מסיטה אותו מדרכך, ואתה קושר לי אותו. הוא חום ומחוספס ועבה, ואתה מניח את ידך לצדדים, נוטש אותי לרגע כדי ללכת מספר צעדים ממני ולהביט בי. הידיים שלי נשלחות מעצמן ומחזיקות בו, בקולר שלי, תחושת השייכות אליך עוטפת כל נים בגופי ואני מתרפקת על המבט שלך. אתה אומר שאני שפחה טובה, מחייך אליי, הידיים שלי נשלחות אחורה, בלי שתגיד לי, מחזיקות אחת את השנייה, מחבקות, בתוך החיבוק שלנו יש עוד אלפי חיבוקים, שקורים בין קימורי גופי, מזכירים לו את כל העוצמות שלי, איתך.

אתה מלטף את לחיי ואני נעצמת,

אתה קושר את רגליי לידיי, אני מונחת שם, פרושה מולך, מתחננת, אתה חודר בי ואני מרגישה שאני עפה. אני לא יודעת איך אמור להרגיש הספייס הזה עליו הם מדברים, אבל נדמה לי שאולי זה זה. הראש שלי לא שם, ועם זאת אני שומעת רק אותך, את ההוראות שלך, את הנשימות שלך, מרגישה את הדופק שלך באגן שלי, מפעפע בי בנעימות, מרטיט אותי ברגעים עלומים שיחיו לעד בתוך החלילות שלי. 

אתה נכנס, למסדרון הארוך הזה, והחלל הריק שלי מתמלא בך, נושם את התזוזות שלך, מביט בהוויתך, מתעופף כנגד כל מילה שלך.

ואני רק רוצה לומר לך תודה. תודה תודה תודה. תודה על שאתה, תודה על שאני, בשבילך. תודה.

תן לי את המילים שלך, אני אעשה בהן סדר אדוני. אני אברור אותן למילים הנכונות שלך, אני אבחר לך אותן אחת אחת, אבריק את השיפועים של האותיות, אצרור לך אותן באוגדן מתנה, אצרף סרט צבעוני שיחבר ביניהן, שזור כמו בהפתעה. 

אחר כך ארד על ברכיי ואגיש לך אותן. צרורות, בוהקות ומזהירות אליך. ראשי מופנה אליך, ממטה אני מביטה בך, שפתיי ננשכות כמו מעצמן, מכוח שמקורו לא ידוע, ועיניי אחרות. אורן אחר. אור כזה שיוצא רק איתך, רק כשאני מביטה אליך ברגעים המדהימים האלו. כל כך שלך. שתעשה בי כל העולה על רוחך. משוחררת מעצמי, אני לך.

אתה תלטף את ראשי, והוא יוטה למגעך, מתפנק על חומך, מבקש אליך, כל רגע, בכל נשימה.

הכי אני אוהבת אצלך את החיוך. או אולי החדות שבקיצוניות. שהן יכולות לחייך אליי ורגע אחרי כן להתקרקם מולי ולהתעוות, לצייר לי את העולם בקווים משופעים ועקשנים, ואני משתנה כמו לפקודה מולך. כמו חומר בידך, אתה מעצב אותי. הכי אני אוהבת את הפנים שלך, הן יכולות להורות לי דברים רק במבע, לדרוש את מלוא תשומת הלב שלי, ואני, רגישה ככל שאהיה, כל כך רפה ברגע הזה, בידיים שלך, מנסה לעמוד בקצב שלך. אני הכי שונאת אותי אצלך. את ההתפתלויות התמידיות שלי איתך. מנסה לגרום לך לצאת מגדרך, במקום להבין שהרעות החולות שלי והמניפולציות הפעם לא יעזרו. אתה רואה אותי. אתה מקשיב לכל דבר שאינני אומרת באלפי אוזניים ששאלת מארצות רחוקות כי אמרו לך שהן שומעות את הנסתר. הפעם זה אבוד לי. ואני מתפתלת ומצפצפת, מצטנפת ובועטת, אבל אתה שם, בשלך, מחייך אליי, מוכיח אותי מולך ומול עצמי, מעמיד אותי מול מראה וגוער בי. אצלך אני הכי שונאת אותי. הלוואי והייתי נינוחה לך יותר, ולא אני. הלוואי ויכולתי להיות טובה יותר. אולי זו הדרך. אני בוחרת להיות לך, אתה כבר תדע להביא אותי לאן שרק תרצה. ואני, אני בסך הכל צריכה לכבות את הראש ולתת לך לקחת אותי לאן שרק תחליט. אני סומכת עליך.

שלך.

החבלים עוברים דרכי, נימוחים אל גופי כאילו הייתי חמאה, אתה טווה אותי לפקעת, המבט שלך צובע אותי בגוונים שלא ידעתי שקיימים בי. אני נרגשת וקטנה, מתקפלת וסוערת איתך. המגע שלך מבעיר אותי, אני רעבה וטהורה איתך. פיסת לבן בתוך שדה של טומאה. אני מתמסרת לרצון שלך, לכל דבר שיחייך אותך. ופתאום המילים מקבלות משמעות אחרת, שקטה. לפעמים די במבט שלנו.

תודה.

אני מנסה לחשוב. אני לא מצליחה. זה לא קורה הרבה. אני מנסה לדמיין את הרגע הזה. שלי שם. אותך רחוק. עטוף אנשים ומשקפיים שחורות. אני מנסה להחזיק את עצמי במקום, אבל אני רק רוצה להיות קרובה אליך. להבהיר לך שאני שם. בנשמה ובנפש שלי, שלנצח יהיה לך מקום אצלי. מקום כזה שאפחד לא יצליח לתפוס. לך, שיילדת אותי בדיוק כפי שהרגת אותי. רק תן לי לחבק אותך, אני מתחננת, אתה בורח ממני כמו חתלתול מאש. רק חיבוק. אתה צווח. אני כל כך קטנה אבל בעיניך אני עצומה. כל מה שרצית ולעולם לא יקרה. אני פשוט רוצה את הרגע הזה, איתך, פשוט להיות. בבקשה.

הוא לקח אותה אליו בחורף. בהתחלה כעסתי, אחר כך פתחתי חלון, הבטתי בגשם והבנתי. הוא לקח אותה אליו בחורף, כדי שהאדמה הרכה תיפתח ותקבל אותה אליה בנעימים. חמימות הרגבים שעומדים שקועים ועמוקים יתאחו עם חומה שלה, והאדמה תכיל אותה, כמו שהיא תמיד הצליחה להכיל אותנו. את כולנו. הגשם יירד על האנשים, ישטוף את הדמעות והרגעים השבורים, ימטיר עלינו גורל אחר, שהיא המציאה לנו ברגע שהגיעה אליו. הוא לקח אותך אליו בחורף. בהתחלה כעסתי, אחר כך נזכרתי כמה אהבת את החורף והצלחתי לחייך.

מרחוק רחוק דברים עולים ומציפים בי, אני מנסה לפתוח עיניים, אבל קולות מהעבר מדביקים לי את הריסים בדבק שקוף ונוזלי במיוחד. אני רוצה לא לראות אותך מולי, אבל אתה עולה ומהדהד בי, ואני רק חושבת על לחבק אותך, קרוב וחזק אליי, יודעת שזה הדבר היחיד שירגיע אותך. המגע שלי. משהו בנו נתווה עמוק בנימים שלי. לעולם לא ארצה להיות שלך שוב, אבל אתה תמיד תהיה חלק בלתי נפרד מהמארג הזה שנקרא צופית. אני מנסה לחייך לקראתך, ועולות בי רק דמעות, אדם לא נמדד במה שעשה אלא על פי מי שהיה. אני מהדהדת בראשך, אתה צורח, מכה בכל חלק בי מבלי משים ואני שקטה. אני כבר מכירה כל עצב חשוף בגוף שלך. אני יודעת אותך בצורה הכי מוחלטת שאפשר לדעת אדם. ואתה יודע כמה אני רוצה. תשיל את המסיכות הארורות שלך ותבכה לתוכי. תציף אותי כמו אליס בים של דמעות, קטנה בתוך הגדולות שלך, תבכה לתוכך, אני מבטיחה לתת לך יד ולהיות איתך שם, לחכות איתך עד הגאות, כשהים יחזור לעצמו.

אתה פותח את הרדיו, אני פותחת רגליים, היד שלך מונחת על ירך שמאל שלי, מגלגלת את הרכות מלמטה למעלה בידיים נכונות, המבט שלי מצועף, הרגליים מתוחות לשנייה, ורגע אחרי הן נרפות, שלוות בידיים שלך. אתה נושך שפתיים, אני אחריך. נזכרת לנשום כשאתה מחזיק בפנים שלי מולך, מביט בי מכל הצדדים, בכל הזוויות שלי, אוחז בראשי כאילו הייתי תינוקת שלא יכולה להחזיק אותו בעצמה. אני מחייכת, משתתקת, אתה מדבר. אני מקשיבה. שקטה שקטה. נימוחה אל תוכך, שלך שלך שלך.

אמרנו לך 'סבלנות'. ואני חיכיתי, וחיכיתי וחיכיתי. אני לא יודעת אם הם שמו לב בכלל, אבל ברגע אחד של גחמה וייאוש חשבתי על דרך לפייס אותם, והחלפתי את הלק ברגליים לסגול כהה. אולי אם אתחבב עליהם, אז יסכימו. שנייה לפני שהחשיכה מפציעה, אני משייטת עם הקטנה בעמק, בצד אחד הם תכולים, בהירים עד כדי להכעיס, ובצד שני, סערה. אני נפעמת לרגע, חיוך רחוק-קרוב עולה ומבקיע בי את החתיכות, מבריק את הזוויות. אני נכנסת לחנייה שמחכה רק לי, פוסעת החוצה ועומדת מתחת לגג. השמיים מבהיקים, החיוך שלי ענק מתמיד, נעים לי שבאת אליי בחורף. טרי. ופתאום הם נענים לי, אולי בגלל הלק, אולי בגלל שנמאס להם לראות ילדה רוקדת במעגלים ומתחננת לגשם. והם נפתחים, רועמים עליי, כועסים, ואחרי רגע מפצים אותי על כל הרגעים היבשים שלהם, על הכתף הקרה, מבכים איתי את הרגע הזה, שבו הטהרה עומדת באוויר. מקבלת את הריח הכי אמיתי שלה. אני חולצת נעליים ונעמדת בתוך הדשא שנרטב ביחד איתי. הכל מטפטף, עליי, ממני ובתוכי, הטיפות מתערבלות, מתערבבות לי. ואני כבר לא יודעת להגיד מאיפה מגיעה כל אחת מהן. וברגע הזה נעים לי.

באתי אליך בחורף.עירומה, טהורה, מטפטפת. אמיתית.