|
|
|
אני נכנסת מהבחוץ המתעתע, ריח של גשם עומד באוויר ואף זכר לשום טיפה. הצפון הצפוני שלי גשום במיוחד, אבל העמק שלי בשלו, מבריק לי את השמיים אך מתעקש, עוד לא הגיע הזמן להוריד אותן. חכי עוד קצת. במסדרון אני רואה פרפר. הוא שרוע פרקדן על הרצפה, מנסה לעלות מעלה ולעוף, מצליח לפרוש כנפיו, נלחם באוויר שמסביבו, אבל כושל. ואני מביטה בו, הוא מזכיר לי מנורות מרצדות, רגעים עצובים. אני תוהה אם כואב לו, ואם כן, לגאול אותו מייסוריו?
יש בן אדם אחד שיודע. בן- אדם אחד, ענק מהחיים עצמם, שיודע. הוא יודע ללטף את שיערי כשאני בוכה, הוא יודע לרתום אותי אליו ברצועה כשאני מפחדת, הוא יודע להביט בי בעיניים ולחבק אותי חזק כשהחלקים שלי מתפרקים. הוא יודע לחלוק איתי את צפונות ליבו, הוא יודע למוסס בי את הכאב שהשאירו בי הרוחות, והוא יודע. הבן- אדם האחד, הענק הזה. הוא יודע אותי. בצורה הכי טהורה שיכולה להיות. תודה. תודה לך, שהשכלת וראית בי את כל מה שכולם מפספסים תמיד. תודה שאתה רואה אותי. ואני, אני יודעת כמה אתה ענק. אני יודעת כמה אתה חשוב לי, וכמה אהבה הלב הפיצפון שלי שומר רק בשבילך. במקום מיוחד כזה, בפינות שלו, המקום הזה שעוטף את כל השאר, מאיר את החשיכה. תודה יקר שלי.
חבל ועוד חבל הוא כורך אותי, מעביר אותם בדיוק מופתי, ואני מרגישה איך הגוף שלי מתרכך ונרפה לידיו, משאיר את הכוח אצלו, לסדר אותי מחדש. הוא קושר אותי לעצמי, ובתוך הקשירה הזו אני נקשרת אליו, אל עיניו, אל נפשו. הוא מניח אותי שם ומביט בי, וברגע הזה, בו עיניי נעצמות, וגופי רפה, ואין בי שמץ של רצייה באמתחתי, העירום כמו בא לי כמתנה. והוא לוקח ממני את המתנה שלי, ונוגס בה נשיקות קטנות, ומפסל אותי לתמונות. הוא מקלף אותי משאריות שהותירה הרוח, מזקק אותי, למהות הכי אמיתית שלי. לליבה. שלי. וברגע הזה, אני הכי יפה לו. כשכל השלי הופך לשלו. כשאני כל כך, אני.
בלי תגובות. בבקשה.
כבר תקופה שאני מתעסקת בראשי עם בחירות. משם אני מגלגלת את המילה על הלשון, יש בה משהו חמוץ כזה, כמו סוכריות קופצות שלא נחות לרגע בתוך הפה שלי, הן ממאנות לתת לי לנשום, ולהחליט. ככה זה בחירות, כמו עננים שיוצאים מראשים של אנשים בקומיקס.
הלילה בא לי להשתטות. לא בא לי להיות ילדה טובה הלילה. אני במוד מרדני במיוחד היום.
אני פרושה על המיטה שלי, החיוך פרוש עליי, על כולי, אחד כזה שכשאני מחייכת אותו הוא מחייך בחזרה, ומגיש לי את כולו, שאעשה בו את מבוקשי. אחרי כן הוא יסטור לי, כדי שאדע את מקומי, והחיוך עדיין לא יירד ממני, אני אלקק את השפתיים שלי ואבלע את הרוק שמצטבר לי, וארגיש את הרעב שלי דופק בי, מבפנים החוצה, דפיקות כמו בדלתות, חזקות, כאילו מישהו רוקע בי חשקים, מבפנים, דופק על שפתיי, עד שהללו פועמות בקצב הנשימות ההולך ומתגבר שלי. אני מבקשת, הוא מרשה. כמו ילדה שרק עכשיו גילתה שאפשר לגנוב לאמא את העקבים ולהחזיר בלילה בלי שהיא תשים לב, אני מתחילה. והוא מביט בי כל רגע, עיניו נעוצות וחדות בי. אני מקמרת גבי, נועצת עיניי, ומתענגת על כל רגע איתו.
מחר אני אקום ויתחיל יום חדש. מרגש לחשוב מה אצטרך לבחור מחר. אבל אולי מחר אתן למישהו אחר לבחור בשבילי. אחרי הכל, גם זו בחירה. נדמה לי.
אני חוזרת הבייתה אחרי 12 שעות עבודה רצופות, מדהים איך לא מרגישים את הזמן עובר כשנמצאים ברגע. כל רגע. כל חלק בגוף שלי כואב, ואני רק רוצה מים חמים שיכו בי, יישפכו עליי כמו במטר זועם, ישטפו את שרידי היום הזה, וימלאו אותי בכוח מחודש. למעלה בשמיים אני רואה מטוס אחד, יש לו אור אדום מהבהב, ואני מוצאת עצמי לוחשת בראשי 'שמאל אדום ימין ירוק', ומחייכת. יש דברים שנדבקים בך גם אם אתה לא מתכוון. יש אנשים שנמסים בך גם אם זה קשה להם. ולך.
המים התחממו מספיק נדמה לי. המקלחת מחכה לי. אחר כך אני אכין כוס קפה, ארד במדרגות ואחכה. אולי מישהו יחליט להפתיע אותי. אהה, ואולי אם כבר, אפשר גם קאמל? בדיוק נגמרה לי החפיסה.. :)
קחי. אני יודע שזה מרגיע אותך.
תמצצי זונה שלי..
אמבטיה גדולה בין הרגליים, בריכה אחת ענקית בלב. ותענוג אחד עצום בתוך הפה שלי.
הסתכלתי על הירח אתמול. הוא היה חלקי, לא כאילו מישהו נגס בו כמו משיר הילדים, יותר כאילו מישהו קיפל אותו. או שאולי הוא קיפל את עצמו. הוא לא היה יפה במיוחד, גדול ועגול ומלא במיוחד, הוא היה ירח. לבנה. ובצידה ניצב לו כוכב. אחד. זרחני במיוחד. כאילו ביקש להיות לה לנמש, גומה בצידה העגול. להשלים את החסר בתמונה. אני אוספת קצוות של שמלה ארוכה בידיים יחפות ומטפסת מעלה. דמעות נקוות לי בתעלות פנימיות, ואני תוהה איך הן מצאו את מקומן דווקא שם, דווקא עכשיו. עטופה בבועה שלי, אני נאספת אל שדות של מלנכוליה מתקתקה, מרשה לעצמי ליפול, ברכות, כזו של ילדים, עם צחוק מתגלגל שאין לטעות בו ותלתלים נשפכים. השדות של העמק שלי נפרשים בליליות מחשיכה מול חלוני, והכוכבים זורחים מעליהם, כמו כדי להכעיס. וברגע הזה אני עצובה. עצובה ושלווה.
Amazing Grace, how sweet the sound,
That saved a wretch like me.
I once was lost but now am found,
Was blind, but now I see.
T'was Grace that taught my heart to fear,
And Grace, my fears relieved.
How precious did that Grace appear
The hour I first believed.
http://www.youtube.com/watch?feature=endscreen&v=j7T3AJhFCJU&NR=1
קודם תדליקו את המוזיקה. זה נקרא טוב יותר עם המנגינה המדהימה הזאת ברקע :)
כבר כמה זמן שאני מחפשת. או יותר נכון מנסה לחפש. מה אני מחפשת? מה שכולנו מחפשים, לא? אהבה, זוגיות, את המקום הזה שלי, הבטוח, האחד שאליו ארצה לחזור בסוף ימים ארוכים, שאת הזריחות אקדיש רק לו, שאהיה לו הכל כשם שיהיה הוא לי. אז כן, עבר זמן מאז שהתחלתי לחפש, ופתאום אני ניצבת בפני עצמי, לרגע צלול כזה של הודיה והודאה, ואני מבינה. פתאום אני קולטת מי אני, ואיך כבר שנים שאני מנסה לכלוא אותי בכלוב מזהב, לשמור על עצמי, חזקה בעוצמות נשיות מתגברות, עם משמר הכבוד שמלווה אותי לכל מקום שאליו אני הולכת, לא משנה כמה יפה ופרובוקטיבית אני יכולה להיות לעיתים.
ופתאום אני מרגישה את הילדותיות שלי, שלפעמים אני שוכחת ממנה, שהנחתי בצד, במרוצת השנים והאכזבות, ואני עוטה אותה עליי, והיא נמסה קלילה ומתנמנמת על גופי, בפיהוק של צהריים היא מביטה בי בעצלתיים ואני מחייכת, מרגישה איך הזהב שלי נוטף ממני, איך תמיד אוכל ללבוש אותו שוב. לפתוח את הארון הקטן שלי ולחפש אותו מצונף בפינה, ולכסות עצמי בהדרו. יום יבוא.
עכשיו באלי לחיות. באלי לעוף. באלי להמריא גבוה לאן שרק אני יכולה להגיע.. וכמה שאני צמאה כבר. רעבה ברעב מתחזק. וככה, אני חוזרת לפרימורדיאליות שלי, נזכרת איך פעם פעם למדתי לזחול, מתערטלת בתוכי ויורקת את עצמי החוצה, בגלים משתנים והולכים..
והקסם פה תמיד, גם הסיבוך, וכך גם החיוך שלי.
יש אחד שמפציע בי, ואחר שצועק בתוכי, אחד שמחטט בי, ואחד שחובט, אחד שמביט בי ארוכות ומלקק שפתיים, אחד שנושך, אחד שמעיף אותי גבוה ואחד שמפיל אותי נמוך. אחד שמנמיך קומה כשאני מתקרבת, אחד שמתקשח כדי לעמוד מולי, אחד שמנסה ולא מרפה, אחד שמוותר, אחד חרישי ואחד מצטנף, אחר דהוי מאמיתות, ואחד ששופע בי לכל אורכו.
והם הולכים ומתקרבים זה לזה, כשאני שם מולם, כמו מלכה על מזבחי, כמו ילדה במיטת כלולותיה, כמהה לאור השמש הנצחי.
הכוס קפה השנייה ביום היא הכי טובה. הראשונה היא כמו אוויר. השנייה היא לפינוק. שבת ראשונה מזה הרבה זמן שאני לא בעבודה, וגם בה זכיתי מן ההפקר. זנותית שכמוני. אני סוחבת סיגריה מהחפיסה המעוכה ויורדת חצי לבושה החוצה. ספסל אחד מזמין אותי אליו ואני נענית בשמחה. מתפרקדת ומריחה את העמק שלי חזק וברור. שואפת, נושפת. אני מרגישה איך הזמן פה עשה את שלו. פה ובחוץ. איך דברים שקרו השאירו בי חותם כזה או אחר. אני רוצה לכתוב לך אבל לא מצליחה. משום מה עולה בי התחושה שמילותיי ייכתבו לריק, יבוזבזו. אני רוצה להתרחק, להתחיל מוקדם השנה את חשבון הנפש שלי. עם עצמי ואיתכם. רוצה להתחבר למקור, לליבה, למהות. נזכרת כמה זמן כבר לא הלכתי לפילאטיס. כמה זמן לא נשמתי באמת. העיניים שלי אדומות מסיגריות ותשוקה, ועייפות שנכנסת לי לורידים וזורמת חסרת חמצן חזרה ללב שלי שיפעים אותי שוב.
באלי לקרוא ספר מתחילתו ועד סופו בלי שיפריעו לי.
באלי לשים את הפלאפון על שקט לא רק בעבודה.
באלי להיכנס לים ולתת למים לקחת אותי קצת, אליהם.
באלי שקט.
באלי להתעורר מעצמי כבר.
באלי להתחיל לבחור בשביל עצמי קודם, ואחר כך לתת לאנשים להיכנס.
באלי לתת לגיטימציה לבחירות שלי. באלי להאמין בהן. באינטואיציה שלי. באלי להחזיר את המקום שלה בי.
והמילים הריקות שלי נופלות עליי כמו באיבחת סכין, כי לפעמים אנשים שוכחים כמה כוח יש למילה. אני לא מצליחה לא לזכור זאת. אני נכנסת למיטה שלי, שלי שלי שלי, מתעטפת בחומות של סינתטיות, מתערמת מעצמי, עד מחר בבוקר, כשאקום אל עצמי. שוב. חדשה. נוטפת זהב..
