כבר תקופה שאני מתעסקת בראשי עם בחירות. משם אני מגלגלת את המילה על הלשון, יש בה משהו חמוץ כזה, כמו סוכריות קופצות שלא נחות לרגע בתוך הפה שלי, הן ממאנות לתת לי לנשום, ולהחליט. ככה זה בחירות, כמו עננים שיוצאים מראשים של אנשים בקומיקס.
הלילה בא לי להשתטות. לא בא לי להיות ילדה טובה הלילה. אני במוד מרדני במיוחד היום.
אני פרושה על המיטה שלי, החיוך פרוש עליי, על כולי, אחד כזה שכשאני מחייכת אותו הוא מחייך בחזרה, ומגיש לי את כולו, שאעשה בו את מבוקשי. אחרי כן הוא יסטור לי, כדי שאדע את מקומי, והחיוך עדיין לא יירד ממני, אני אלקק את השפתיים שלי ואבלע את הרוק שמצטבר לי, וארגיש את הרעב שלי דופק בי, מבפנים החוצה, דפיקות כמו בדלתות, חזקות, כאילו מישהו רוקע בי חשקים, מבפנים, דופק על שפתיי, עד שהללו פועמות בקצב הנשימות ההולך ומתגבר שלי. אני מבקשת, הוא מרשה. כמו ילדה שרק עכשיו גילתה שאפשר לגנוב לאמא את העקבים ולהחזיר בלילה בלי שהיא תשים לב, אני מתחילה. והוא מביט בי כל רגע, עיניו נעוצות וחדות בי. אני מקמרת גבי, נועצת עיניי, ומתענגת על כל רגע איתו.
מחר אני אקום ויתחיל יום חדש. מרגש לחשוב מה אצטרך לבחור מחר. אבל אולי מחר אתן למישהו אחר לבחור בשבילי. אחרי הכל, גם זו בחירה. נדמה לי.
