לפני 12 שנים. 19 באוקטובר 2012 בשעה 6:18
חבל ועוד חבל הוא כורך אותי, מעביר אותם בדיוק מופתי, ואני מרגישה איך הגוף שלי מתרכך ונרפה לידיו, משאיר את הכוח אצלו, לסדר אותי מחדש. הוא קושר אותי לעצמי, ובתוך הקשירה הזו אני נקשרת אליו, אל עיניו, אל נפשו. הוא מניח אותי שם ומביט בי, וברגע הזה, בו עיניי נעצמות, וגופי רפה, ואין בי שמץ של רצייה באמתחתי, העירום כמו בא לי כמתנה. והוא לוקח ממני את המתנה שלי, ונוגס בה נשיקות קטנות, ומפסל אותי לתמונות. הוא מקלף אותי משאריות שהותירה הרוח, מזקק אותי, למהות הכי אמיתית שלי. לליבה. שלי. וברגע הזה, אני הכי יפה לו. כשכל השלי הופך לשלו. כשאני כל כך, אני.
בלי תגובות. בבקשה.