הסתכלתי על הירח אתמול. הוא היה חלקי, לא כאילו מישהו נגס בו כמו משיר הילדים, יותר כאילו מישהו קיפל אותו. או שאולי הוא קיפל את עצמו. הוא לא היה יפה במיוחד, גדול ועגול ומלא במיוחד, הוא היה ירח. לבנה. ובצידה ניצב לו כוכב. אחד. זרחני במיוחד. כאילו ביקש להיות לה לנמש, גומה בצידה העגול. להשלים את החסר בתמונה. אני אוספת קצוות של שמלה ארוכה בידיים יחפות ומטפסת מעלה. דמעות נקוות לי בתעלות פנימיות, ואני תוהה איך הן מצאו את מקומן דווקא שם, דווקא עכשיו. עטופה בבועה שלי, אני נאספת אל שדות של מלנכוליה מתקתקה, מרשה לעצמי ליפול, ברכות, כזו של ילדים, עם צחוק מתגלגל שאין לטעות בו ותלתלים נשפכים. השדות של העמק שלי נפרשים בליליות מחשיכה מול חלוני, והכוכבים זורחים מעליהם, כמו כדי להכעיס. וברגע הזה אני עצובה. עצובה ושלווה.
Amazing Grace, how sweet the sound,
That saved a wretch like me.
I once was lost but now am found,
Was blind, but now I see.
T'was Grace that taught my heart to fear,
And Grace, my fears relieved.
How precious did that Grace appear
The hour I first believed.
