הכוס קפה השנייה ביום היא הכי טובה. הראשונה היא כמו אוויר. השנייה היא לפינוק. שבת ראשונה מזה הרבה זמן שאני לא בעבודה, וגם בה זכיתי מן ההפקר. זנותית שכמוני. אני סוחבת סיגריה מהחפיסה המעוכה ויורדת חצי לבושה החוצה. ספסל אחד מזמין אותי אליו ואני נענית בשמחה. מתפרקדת ומריחה את העמק שלי חזק וברור. שואפת, נושפת. אני מרגישה איך הזמן פה עשה את שלו. פה ובחוץ. איך דברים שקרו השאירו בי חותם כזה או אחר. אני רוצה לכתוב לך אבל לא מצליחה. משום מה עולה בי התחושה שמילותיי ייכתבו לריק, יבוזבזו. אני רוצה להתרחק, להתחיל מוקדם השנה את חשבון הנפש שלי. עם עצמי ואיתכם. רוצה להתחבר למקור, לליבה, למהות. נזכרת כמה זמן כבר לא הלכתי לפילאטיס. כמה זמן לא נשמתי באמת. העיניים שלי אדומות מסיגריות ותשוקה, ועייפות שנכנסת לי לורידים וזורמת חסרת חמצן חזרה ללב שלי שיפעים אותי שוב.
באלי לקרוא ספר מתחילתו ועד סופו בלי שיפריעו לי.
באלי לשים את הפלאפון על שקט לא רק בעבודה.
באלי להיכנס לים ולתת למים לקחת אותי קצת, אליהם.
באלי שקט.
באלי להתעורר מעצמי כבר.
באלי להתחיל לבחור בשביל עצמי קודם, ואחר כך לתת לאנשים להיכנס.
באלי לתת לגיטימציה לבחירות שלי. באלי להאמין בהן. באינטואיציה שלי. באלי להחזיר את המקום שלה בי.
והמילים הריקות שלי נופלות עליי כמו באיבחת סכין, כי לפעמים אנשים שוכחים כמה כוח יש למילה. אני לא מצליחה לא לזכור זאת. אני נכנסת למיטה שלי, שלי שלי שלי, מתעטפת בחומות של סינתטיות, מתערמת מעצמי, עד מחר בבוקר, כשאקום אל עצמי. שוב. חדשה. נוטפת זהב..
