המשטח גרון חזר ואיתו הידיעה שיש לי דלקת בגרון, וההבנה שאין מנוס ואני חייבת ללכת לרופא כדי לקבל מרשם לאנטיביוטיקה.
אני נכנסת ומתיישבת מולו, נעימה וחייכנית כתמיד, רק הפעם ביישנית יותר מהרגיל, אני יודעת שאתה שומע אותי. הפלאפון דלוק על הברכיים שלי, לבקשתך. 'תפתחי פה חמודה' הוא מצווה עליי, אני מתאמצת אבל הכאבים מונעים ממני, 'טיפה יותר גדול חמודה' עד שקול הנפץ של אחד השקדים שלי שובר שתיקה, 'סליחה, ממש כואב לי' אני אומרת, מחזיקה את הגרון בידיים רועדות, 'כן אני רואה, יש לך גם חום?' הוא שואל, 'בא והולך' אני עונה. 'אני מבין', אני שומעת צלצול של לחיצה על מקש מהצד השני בפלאפון, אתה מתעקש שאגיד לו. 'דוקטור, כואב לי לבלוע', אני אומרת ומסמיקה כולי עד לשד עצמותיי, 'אפשר לתקן אותי?', והוא מרים פנים ומביט בי מעונב ומכופתר וחנוט בתוך הבירוקרטיזציה שלו, מחניק נחירה אנחה גיחוך, ואומר לי 'ננסה ילדה חמודה, ננסה'.
אני לוקחת את המרשם החתום, אומרת תודה וסוגרת אחריי את הדלת.
'נו, עכשיו אתה מרוצה?'
'מאוד ילדה שלי. אין עלייך'.
