לפני 12 שנים. 19 בספטמבר 2012 בשעה 16:34
יש משהו בסופים שתמיד עושה לי לבכות. אולי זו תחושת הידיעה שנבנית אצלי עוד לפני כן, כאילו גופי מתמלא כתמים כתמים, אני מרגישה את הדברים קורים, אולי זו האינטיליגנציה הרגשית המחורבנת שלי, הלוואי והייתה מניחה לי מעת לעת, נראה לי שלהיות קצת בורה לפעמים יכול להיות מדהים. להלך על ענן, להרגיש נאהבת, לא לדעת מה קורה מתחת לפני הקרקע לפני שזה קורה.
אני לא יודעת למה אני עדיין מאמינה, אבל אני מאמינה. מחייכת, חזקה כמו תמיד, כי אני אני. ומה כבר אני יכולה לעשות עם זה? :)
