Out there

המשטח גרון חזר ואיתו הידיעה שיש לי דלקת בגרון, וההבנה שאין מנוס ואני חייבת ללכת לרופא כדי לקבל מרשם לאנטיביוטיקה.

אני נכנסת ומתיישבת מולו, נעימה וחייכנית כתמיד, רק הפעם ביישנית יותר מהרגיל, אני יודעת שאתה שומע אותי. הפלאפון דלוק על הברכיים שלי, לבקשתך. 'תפתחי פה חמודה' הוא מצווה עליי, אני מתאמצת אבל הכאבים מונעים ממני, 'טיפה יותר גדול חמודה' עד שקול הנפץ של אחד השקדים שלי שובר שתיקה, 'סליחה, ממש כואב לי' אני אומרת, מחזיקה את הגרון בידיים רועדות, 'כן אני רואה, יש לך גם חום?' הוא שואל, 'בא והולך' אני עונה. 'אני מבין', אני שומעת צלצול של לחיצה על מקש מהצד השני בפלאפון, אתה מתעקש שאגיד לו. 'דוקטור, כואב לי לבלוע', אני אומרת ומסמיקה כולי עד לשד עצמותיי, 'אפשר לתקן אותי?', והוא מרים פנים ומביט בי מעונב ומכופתר וחנוט בתוך הבירוקרטיזציה שלו, מחניק נחירה אנחה גיחוך, ואומר לי 'ננסה ילדה חמודה, ננסה'.

אני לוקחת את המרשם החתום, אומרת תודה וסוגרת אחריי את הדלת.

'נו, עכשיו אתה מרוצה?'

'מאוד ילדה שלי. אין עלייך'.

יש משהו בסופים שתמיד עושה לי לבכות. אולי זו תחושת הידיעה שנבנית אצלי עוד לפני כן, כאילו גופי מתמלא כתמים כתמים, אני מרגישה את הדברים קורים, אולי זו האינטיליגנציה הרגשית המחורבנת שלי, הלוואי והייתה מניחה לי מעת לעת, נראה לי שלהיות קצת בורה לפעמים יכול להיות מדהים. להלך על ענן, להרגיש נאהבת, לא לדעת מה קורה מתחת לפני הקרקע לפני שזה קורה. 

אני לא יודעת למה אני עדיין מאמינה, אבל אני מאמינה. מחייכת, חזקה כמו תמיד, כי אני אני. ומה כבר אני יכולה לעשות עם זה? :)

אתה הולך, משאיר אותי לעבוד קצת על המחשב. כבר כמה ימים שאני מהלכת על עננים, כל דבר שאני עושה מאוד מפוקס, מרוכז, ממוקד, נעשה בבהירות נדירה. אבל יש דברים ששכחתי שאני צריכה לעשות. עכשיו אני מנסה לסדר אותם. לסדר את הראש שלי. את המחשבות שמתרוצצות לי.

מהרגע הראשון שנכנסתי אנחנו לא מרפים אחד מהשניה (ולהיפך), גופים נחנקים תחת ערגה מטורפת, ואני מרגישה משותקת, נאנקת לאהבתך. קטנה כל כך, ולרגעים עצומה. 

אני מדליקה את המחשב, אתה חוטף נשיקה והולך, אני נשארת בבית שלך לבדי. משהו בזה נעים לי, משהו אחר מגרד בי.

אחר כך אני מדליקה סיגריה, ועם הרגליים על הקיר אני תוהה ביני לביני, יכול להיות שנעלת אותי כאן?

אני מתעוררת במיטה שלי, סיבוב קל במפרק הירך מגלה בי תחושה לא נעימה של תנועתיות מלאה, אתה לא לצידי כמו שחלמתי עד לפני רגע.

אני מצטערת בתוכי על הלובן שלי שנשמר עדיין, למרות הצורך העז שלך ושלי בסימון החיצוני שלי. ואז אני מרגישה אותך הולם בי, בליבי, אני מרגישה איך סימנת אותי באמת, בתוכי. הסימון שלך קיים בי. אהובי.

באת כמו הרוח,

ללטף לי את הפצעים, לערטל את שיערי, להפוך אותי ללבנה יותר משהנני,

באת כמו נשיקה,

מתוק, מעקצץ בזוויות, חטוף ולרגעים מתעמק,

באת כמו עצמך, אמיתי ויפה, ומלא בי. מכל עבר.

מאיפה באת? מסקרן לי..

אני באתי ממש מפה. לא מרחוק באתי. לחבק אותך כל רגע, לאהוב אותך. באתי במיוחד בשבילך. בשבילך בשבילך.

ברגעים עלומים קשה לי להיות לבדי. יש כמה רגעים כאלה, מיוחדים, שבהם הלבד המתוק שלי מפריע לי. אני מנסה להתכסות בפוך העבה, מנסה לדחוף את האצבעות של הרגליים מחוץ לשמיכה ולהרגיש משהו, אבל זה לא מסתדר. אני צריכה בשר ודם, משהו חם. שיתקרב קרוב קרוב, שיחזיק אותי, כדי שלא ארגיש את הצורך בלקחת אוויר, כדי שאצליח. 

ואותם רגעים נעלמים לי כל פעם, הם מגיחים בי באחת ומציפים את פניי בדמעות גדולות, ומרוקנים את כל המשאבים החיים ששוררים ובועטים בי בכל רגע נורמאלי אחר בהווייתי. וברגעים האלה אני רוצה חיבוק. לא רוצה לרדת לך, לא רוצה שתקשור את עיניי. אני צריכה את חום גופך צמוד קרוב קרוב, שלא יהיה לי מקום למחשבות שלי, לא רוצה להתפנות ולפנות, ולרוקן, רוצה למלא ולמלא ולמלא. רוצה להתמלא.

תמיד כשאני מתחילה להגיד מה אני רוצה קול קטן בתוך הראש שלי מתחייך פתאום, מזכיר לי ילדה קטנה עם קוקיות תמידיות שכל רגע אומרת שהיא רוצה. אז שתדע שעכשיו אני שם. ברצייה. לעיתים היא ילדותית ולא מתפשרת, לרגעים היא מתחמקת וטיזרית לאין שיעור, מפתה אותך הנה. לבית שלי. למיטה שלי. למקלחת המהבילה שלי. אני אנעל את הדלת ואשאיר לך את המפתח מתחת לשטיח. אתה כבר תדע מה לעשות כשתיכנס.

אני רוצה להיות כנה איתכם.

קוראים לי עדי. האמת שלרוב קוראים לי בכל השמות המקבילים לשמי האמיתי, רק לא עדי. אז ככה שטכנית, אפשר להגיד שהשם שלי הוא עדי. לא יותר מזה. אבל סטיתי מהנושא. 

אז השם שלי הוא עדי. כמו שהיה כתוב לי פעם בכרטיס, אני ילדה, יפה, יחפה. ככה בדיוק. כמו שזה נקרא, על כל המשתמע מזה. כל מי שפגש אותי יכול להעיד. יש לי חיוך ענק שיכול להאיר את תל אביב, ולב עצום שיכול להכיל בוחטות של רגשות, מכל הסוגים והצבעים. יש לי פה שלא יודע לשתוק, מעט מאוד סבלנות ואני חבקנית מקצועית. אבל הכל צריך להילקח כמובן בעירבון מוגבל, כי כידוע לנו- 'אין הנחתום..'. יש לי עיניים ירוקות מטורפות, ואהבה שלא נגמרת לכל דבר חי (גם דברים דוממים לרגעים), אני מפחדת מהחושך, אלופה בפוקר וגרועה בדגדוגים, פרידות ודחיית סיפוקים.

לפני שנים מישהו השתיק אותי. בערב אחד הוא חתך לי את מיתרי הקול. הוא ביטל אותי בצורה שלא יכולה להשתמע לשתי פנים. מאז גדלתי ולמדתי להשמיע את קולי. מאז כל פעם שמישהו משתיק אותי, זה פוגע בי. לא פגיעה כזאת שסליחה יכולה לכפר עליה, לא פגיעה כזו שעוברת אחרי יום יומיים, פגיעה כזו שצורבת לי ברחם, פגיעה כזו שמזכירה לי את אותו ערב, מזכירה לי את היחפות והנעלמות של הקול שלי, פגיעה כזו אמיתית, פגיעה ממוטטת.

שלא יהיה לכם ספק לרגע. אני אקום מאותה הפגיעה. אולי בעצם כבר קמתי. אחרי הכל, שבועיים אחרי שהשתיקו אותי שוב, ואני פה. חזרתי. ואני כותבת לכם. כותבת לי יותר נכון. פורשת את שטיח האמיתות שלי מול עצמי, עירום ועריה, כי אני יכולה. כי יש לי קול, קול כזה אינטיליגנטי ונעים, קול כזה ששווה שיישמע.

אז השם שלי הוא עדי. רוב האנשים קוראים לי קוקי, בייבי, בייב, עדידוש, דידי, דודי, עדיתה, בקיצור הכל חוץ מעדי.

אני בחורה מדהימה שלא מפחדת להזכיר לעצמי את זה לפעמים.

על הגב, בין השכמות, יש לי קעקוע של יונק דבש. מכאן שמי. צופית. זה הטוטם שלי. הציפור הזו היא הסמל של הנפש שלי. היא אמורה להדריך אותי ולשמור עליי במשעולי חיי. היא מסמלת את נקטר האהבה והחיות, את בשורת השמחה. עשיתי אותו כדי להזכיר לעצמי את זה. ועכשיו הרגשתי צורך לכתוב את זה. את מה ששלי. אותי.

עכשיו אני מחייכת. חיוך אמיתי. מהלב. מחייכת, ומתחילה לרקוד..

:)

אני נכנסת למנהרה בדיוק כש red hot מתחילים לנגן לי שיר במקצב מעיף במיוחד,
המנהרה זזה מעצמה, אני שומעת את סיסי שלי מאיצה בלי שביקשתי, נהנית מהגרגורים שלה אליי, רואה את החושך מתערבב לי באור, מרגישה כמו בסרט של חיי.
כשאני יוצאת ואסף אמדורסקי פתאום מלווה את נופי החופים שנפרשים אליי בדמדומים הראשונים, אני באמת מרגישה.
וחלמתי אותך, בשקט, אולי היית רק יציר דמיוני. אולי היית משאלת ליבי שהגיחה מהכלום, מהאין, לרגע אחד מזוקק שבו נתתי לך מקום. חלמתי אותך שלי, חלמתי אותך אתה, חלמתי אותך איתי.
כל מה שמולי, זה הכל בראש שלי.
תעצמי עיניים ותחלמי אותו, שוב. אני מהססת.
לכשיבוא הפעם, אם יבוא, לא יהיה עוד חלום.

אז תרד השמש, ואני, יחפה זה מכבר, אצא החוצה אל אותה השמש, ועכשיו היא כבר נמרחת לי על השמיים מול הבניין.

סגולה ואדומה, מאהבת סקרנית אך עם זאת ביישנית, מתחבאת ממני, ואני רודפת אחריה ברגליים יחפות נשרטות, עדינות וקטנות, נעימות, ומלטפת את גופה ונצמדת אליה חזק, ולא מרפה.

והיא חמה ובוערת, וקרירה לי. ואני מתרפקת על הקרירות הזו, ומחכה לרגע שבו הוא יעלה. ויחדור לתוכי וישאיר בי חיוך עם הלובן המדהים הזה שהוא נושא בחובו. וחיוך של חתול של פעם, וגזוז בטעם פטל, וחיבוק אחד מבנאדם אחד נדיר, ואהבה גדולה בבניין אחד, וזוג נעליים ירוקות, וילדה אחת עם תלתלים שמשחקת בנדמה לי ונוקשת בעקבים, ואומרת את זה שלוש פעמים, ובסופן נשארת בדיוק איפה שהיא התחילה, והיא מאושרת, ומחייכת. ומאושרת.