אותו הרגע שחיכיתי לו מתמהמה לבוא..
אני יושבת לבנה, משוכה באדום, רגל על רגל, הן מוצלבות ושוקטות, מפחדות להוכיח אותי אל מול האמת.
אני רוצה לראות את עצמי משתקפת, כמו בבואה בהירה בציור ישן בבית של סבתא, כמו רגע אחד שחלף והיה ואיננו עוד.
אני מחפשת את העיניים הירוקות הבוהקות שלי,
הן ניצתות בי בשנייה,
עוד שנייה תחלוף והחיוך יעלה ויציף בי, יעורר איזו גחמה פנימית, שובבות ילדותית,
אני ארד מהכיסא הגבוה,
סופסוף הן תיפתחנה,
ותגלנה,
כמה יצרית אני. כמה טבע, כמה יופי, כמה אהבה.
ובאותו הרגע, אני אהיה הכל ולא כלום. באותו הרגע בדיוק.
אצוד אותך במחשבתי, בגופי, אבעל את עצמי בעינייך,
אני תוהה לעצמי אם תוכל לעמוד בזה.
מהרהרת וקמה,
וחוזרת ומתיישבת,
רגליים לבנות,
צוואר ארוך,
שפתיים קטנות מלאות ערגה,
וגוף אחד עדוי תכשיטים,
מצלצלים,
כאילו הייתי מתנודדת ברוח,
מקבלת את האורחים ושבים, בחיבוק, בחום, הבייתה.
לפני 12 שנים. 27 בינואר 2012 בשעה 13:40
