כמו דמעות שנופלות מריסים ארוכים, הלוואי והיו נשמעות לי כמו טיפות של גשם
שכחתי איך זה מרגיש שמחבקים אותי באהבה.
אהבה של קרבה, אהבה של שניים באמת אחת. שכחתי איך זה להביט בעיניים מאוהבות, מודה ומתוודה, שכחתי.
אני רוצה לצעוק אל הידיים האלו, אל תעזבו לרגע, לא שבעתי עדיין, אבל אני סותמת, כי אני יודעת.
כשאני אהיה נכונה ואמיתית, כשאני אגיע לאמת שלי, כשהתמונה שלי עם עצמי תושלם, רק אז אני אגיד.
כמו הכוס היחידה ששרדה אותי, הלוואי והייתה נראית לי כמו אחרון המכבים
שכחתי איך זה לכתוב. או שאולי שכחתי איך לכתוב פשוט.
מילים מוזרות יוצאות ממני, כאלו ששכחתי שהיו בי, בצורות משונות, יוצרות מתארים שלא הכרתי, פשוטים וחסרי כיוון.
אני רוצה למחוק, אבל אני יודעת. גם זה חלק מהפאזל שלי.
הדיסוננס הפנימי רק מתגבר בי, אבל אני יודעת.
ילדה טובה. אני מעודדת את עצמי להמשיך הלאה, לתקוף, להגן, לאהוב, לחבק, ללטף, להרוות, לגווע, לכאוב, לפצוע. לאהוב.
ואולי לא כל רגע אני מרגישה איך אני מתחזקת, אולי דברים לא קלים כמו שהם היו פעם, אבל אולי זה חלק מהמרדף. מהיופי שבו.
לפני 12 שנים. 8 בפברואר 2012 בשעה 6:21